אחת הבעיות שבמנגנון התביעות הייצוגיות היא, שאדם משוכנע שנגרם לו עוול - ועוד יותר משוכנע שעוול כזה נגרם למאות אלפים. או שמא: עורך דינו משכנע אותו שעוול כזה נגרם למאות אלפים, והנה לנו דרך קלה ומהירה לגזור תגמול לתובע ושכר טירחה נאה לבא-כוחו. אלא מה - בדרך שוכחים שניהם להוכיח שבכלל יש קבוצה כזו שאותה הם יכולים לייצג.
זה מה שקרה בבקשתו של דוד ארגנטרו להגיש תביעה ייצוגית נגד הרכבת, באמצעות עו"ד יעקב בן-חפ"ר. סכום התביעה, אגב, לא ננקב בה; ארגנטרו טען, שעליו לקבל מן הרכבת נתונים כדי שיוכל לכמת את תביעתו. כל מה שידע לומר הוא, שהכנסות הרכבת ממכירת כרטיסים מסתכמות בחצי מיליארד שקל בשנה. ודאי מספר מרשים מאוד, אך ללא כל רלוונטיות לבקשתו.
מה רצה ארגנטרו? ביולי 2011 - שנה וחודש לפני שהגיש את הבקשה - הוא קנה כרטיס שמור לנסיעה מתל אביב לקריית מוצקין. הרכבת הגיעה באיחור של 50 דקות, הייתה מלאה עד להתפקע והוא לא יכול היה לנצל את הכרטיס. מכאן הגיעו ארגנטרו ובן-חפ"ר למסקנה, שהרכבת מתחמקת מהבטחת מקומות שמורים בשעות העומס וכך פוגעת באלפים ואולי ברבבות. הרכבת מצידה הסבירה, כי אירעה תקלה חריגה באותו מועד וארגנטרו אפילו קיבל פיצוי.
שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, אלכס קיסרי, דחה את הבקשה (12.6.14) מנימוק פשוט ביותר: לא הוכח שקיימת קבוצה אותה מבקשים אגרנטרו ובן-חפ"ר לייצג. מדובר לכל היותר ב-60 איש - מספר הנוסעים בקרון השמור באותה רכבת ספציפית - קבע קיסרי. בשולי הדברים הוא העיר, שהתנהגותו של ארגנטרו - אשר הסתיר מבית המשפט את ההסבר שקיבל מן הרכבת - מעלה ספק בשאלה האם הוא תובע ייצוגי ראוי.
"הייתה מוטלת על המבקש, כמו גם על בא-כוחו, חובה לבחון בקפידה את טיבה של התביעה ושל בקשת האישור, קודם שזו הוגשה לבית המשפט", אומר קיסרי. רק כדי שלא לרפות את ידיהם של תובעים ייצוגיים ראויים, הסתפק קיסרי בפסיקת הוצאות של 25,000לטובת הרכבת.
