פרשה של פשרה

פשרה היא מנשמת אפה של מערכת המשפט, וככל שיש תיקים המוכרעים לגופם, היא תהיה פחות יעילה - והיא חייבת להיות יעילה. צדדים שמבקשים הכרעה שיפוטית מהירה עלולים למצוא את עצמם במערכת עמוסת תיקים, אם לא יהיו פשרות. כך אומר (יום ד', 16.7.14) שופט בית המשפט המחוזי מרכז, אליהו בכר, בהשתלמות במדרשה למשפט מעשי של מחוז ת"א בלשכת עוה"ד. על עורכי הדין לסייע לבית המשפט ולהביא להתייעלות כדי שהצדק יהיה מהיר ככל הניתן, הוסיף בכר. טקטיקה של בקשה לפסילת שופט רק משום שהציע הצעת פשרה, דינה בדרך כלל להיכשל. על עורכי הדין לשקול אפילו הצעות שאינן נראות להם ולהתייעץ עם לקוחותיהם, ולהגיע לאולם כשהם מוכנים להגיע לאיזושהי הסכמה עם הלקוח אינו נוכח באולם. ככל שניתן להגיע להסכמות במהלך הדיון ולצמצם את מסגרת ההליך - יש לעשות זאת.

"זה סחר סוסים"

בכר הדגיש, כי לפי הנחיות נשיא בית המשפט העליון - הצעות הפשרה צריכות להינתן בצורה מתונה ובלי להפעיל לחץ על הצדדים. עורכי דין העירו בקריאות ביניים, כי לא זה המצב, וכי לעיתים קרובות השופטים לוחצים עד כדי איום בהטלת הוצאות. בכר השיב: "אם בית המשפט מפעיל לחץ שאינו מתון - זה מצב שאינו רצוי". בכר הוסיף: "אין תיק שהוא סגור מראש. השופט יכול לקבל רושם ראשוני על סמך הניירת בלבד, ותמיד ניתן לשנות אותו. השופטים מסוגלים לשנות דעה ככל שיוצגו בפניהם ראיות אחרות". סגנית נשיאת בית משפט השלום בתל אביב, נועה גרוסמן, סבורה שבית המשפט יכול להציע פשרה כאשר התיק בוסרי וטרם הוצגו בו ראיות. "פסול בעיני כאשר שופט מפעיל לחץ על הצדדים, ואני מקווה שזה לא קורה הרבה". לדעתה, אם השופט מציע לצדדים פשרה הכוללת סכום - מוטב שיפסול את עצמו אם ההצעה תידחה. עוד אמרה גרוסמן, כי לדעתה מוטב שהגישורים ייעשו מחוץ לכותלי בית המשפט. עו"ד ד"ר ישראל לשם ציין, כי בישראל לא אוהבים להגיע לפשרות, לעומת המצב בארה"ב בו 98% מהתיקים מסתיימים בפשרה לפני הדיון המשפטי. לדבריו, אחת הבעיות היא קיומה של אי-ודאות רבה בישראל ביחס לעולם, גם בשל מיעוט יחסי של הלכות והרבה "חורים שחורים", וגם משום ששיטת המשפט יוצרת אי-ודאות (כמו פסק דין אפרופים בתחום החוזים). לשם הדגיש, כי הרמת טלפון לצד השני אין בה משום הפגנת חולשה, כפי שסוברים עורכי דין רבים - ולכן בית המשפט הוא זה שמציע את הפשרה. לשם תמך בעמדתה של גרוסמן ואמר, כי שופט שישמע את ההוכחות בתיק אינו יכול להציע לצדדים סכומים. לדעתו, השופט יוכל לומר האם התיק קשה או קל, אך לא לנתח אותו ברמת העדויות והראיות. מתינות בנקודה זו חשובה גם לשמירת אמון הציבור בבתי המשפט, הדגיש לשם. "במסדרון בית המשפט זה סחר סוסים ולא פשרה אמיתית. מוטב להימנע מכך וללכת לגישור", סיים לשם.

"כל תיק - שני קילו"

עו"ד גיא נוף אמר, כי עורכי דין נוטים להתפשר כאשר הם יודעים שבית המשפט ינהל את התיק ויפסוק. ניהול השיחות באולם - "אם כל חטאת" כלשונו - הוא היוצר את הדינמיקה של הימנעות מניהול המו"מ לפני הדיון. "הפסדתם בפסק דין במחוזי - תערערו לעליון. יגידו לכם: יהיה ככה, יהיה ככה; בסוף תהיה פשרה", אמר בביקורת צינית על העליון, שלדעתו מרבה לכפות פשרות. עו"ד רם כספי אמר שהכל מתחיל ונגמר בעומס הבלתי-אפשרי שמוטל על מערכת בתי המשפט, והוא מעודד צדדים לסיים את התיקים אולי גם בניגוד לרצונם. "ההתערבות של השופטים בהליכים פוגעת במובן מסוים באמון הציבור בבתי המשפט", טען. "מה חושב נגר שתובע 50,000 שקל והשופט אומר לו: 'בוא תגמור את זה ב-17,000'? תנו לו את יומו בבית המשפט". הוא קרא להוסיף שופטים, עוזרים משפטיים ועוזרים טכניים. "במובן מסוים, גם אנחנו עורכי הדין אשמים בזה, כי כל תיק הוא שני קילו. אי-אפשר לתמצת את הדברים שטעונים הכרעה?", הוסיף כספי. עוד אמר, כי קיימים אי-בהירות משפטית ועודף מרחב של שיקול דעת לבתי המשפט, והדבר מעודד התדיינות. "החוק צריך להיות יותר ברור ועם פחות שיקול דעת", הציע. לדברי כספי, אין זה תקין ששופטים יאיימו להטיל הוצאות על מי שיסרב לקבל פשרה: "לא ייתכן שאדם יחשוש מפני יומו בבית המשפט". עוד אמר כספי, כי כיום בכל מכרז - כל זוכה מביא בחשבון שתידרש עוד שנה להליכים משפטיים, "כי מישהו יתקוף. שם, כאשר זה בין אנשי עסקים וחברות גדולות - תטילי הוצאות כמו שצריך. לא 50,000 שקל ולא 100,000 שקל, אלא מיליון שקל. ואני מתכוון לזה ברצינות. אבל לא על הנגר שתבע 50,000 שקל".