ניצול אושוויץ וחוקר השואה פרופ' צבי בכרך הלך לעולמו (יום ב', 28.7.14) והוא בן 86.
בכרך בלט במיוחד במחקריו על האנטישמיות ועל הקשר בינה לבין רצח העם היהודי בשואה. הוא הותיר אישה, שלושה ילדים, נכדים ונינים.
בכרך נולד בשנת 1928 בגרמניה, ולאחר ליל הבדולח (נובמבר 1938) עברה משפחתו להולנד. בשנת 1942 נאסרו בני המשפחה בידי הנאצים, ובכרך נכלא במחנה וסטרבורק, בגטו טרזין ובמחנה אושוויץ, ממנו פונה בינואר 1945 בצעדות המוות. הוריו נרצחו ורק הוא ואחיו ניצלו. בכרך עלה ארצה בשנת 1946 והצטרף לקיבוץ בארות יצחק, שם השתתף בקרבות מלחמת השחרור. לימים כתב, כי בחר לבנות חיים חדשים ולא לשקוע בעברו הטראומטי; "שלבי ההסתגלות האלה [לחיים הנורמליים] דחקו לזמן מה את ההתעסקות בעברי".
בשנת 1957 עזב בכרך את הקיבוץ כדי להשלים את לימודיו, כתב דוקטורט באוניברסיטת תל אביב והיה פרופסור באוניברסיטת בר-אילן. למעלה מיובל לאחר מכן הסביר את צעדו: "בשנים 1957-1945 התעוררו בליבי שאלות, תהיות שספקות בנוגע לאישיותי ולגורלי בעבר ובהווה, ונולד בי הדחף למצוא מענה חיובי למהותה של זהותי היהודית - לאחר שהורי נרצחו ואני נרדפתי בשל היותנו יהודים.
"בית הורי אומנם היה בית 'יקי' יהודי מסורתי, אך לא התעמק בשאלות היהדות. עתה ניסיתי לרדת לשורשה של זהותי היהודית, להבין מה כלול במושג 'יהודי' ומה משמעותו של המושג הזה עבורי... לימודי האקדמיים יצרו את התנאים הראשונים לגיבוש הכרתי בזהותי היהודית. התבהר לי הקשר שבין קיום הבית הלאומי היהודי שקם בארץ ישראל ובין יסודות הדת היהודית. לימודי היהדות עשו מהפך בנפשי, ונעשיתי יהודי שומר מצוות".
כפי שכתבו עליו פרופ' דוד בנקיר וד"ר דוד זילברקלנג, בכרך הקדיש את חייו לחקר האנטישמיות. מסקנתו הייתה, במילותיו שלו: "אין לתפוס את האנטישמיות כסיבה הישירה והמובנת מאליה לכל ההתרחשויות שאירעו במחנות הריכוז של הנאצים. הדה-הומניזציה של היהודי במחנות האלה היא תופעה ייחודית שאינה בהכרח תולדה של האנטישמיות". עם זאת, בכרך הצביע בצורה ברורה על הקשר הישיר בין שנאת ישראל הנוצרית לביו הגזענות הרצחנית הנאצית, כאשר הוא מדגיש שהנאצים הוסיפו לה "פשע מסוג חדש בתולדות האנושות".
בכרך כתב שורה של ספרים רבי חשיבות ומגוונים, והנה כמה מהם. ספרו "אלה דברי האחרונים" הוא ריכוז של מכתבים שכתבו יהודים על סף המוות. ספרו "מן החוויה אל המחקר" מקבץ מאמרים בתחומי האנטישמיות וחקר הנאצים. "מן הצלב אל צלב הקרס" מתאר את הקשר בין האנטישמיות הנוצרית לזו הנאצית. בספרו "גזענות בשירות הפוליטיקה" פרס בכרך את התפתחות הגזענות עד ליישומה הרצחני בידי הנאצים.
כמו ניצולים אחרים שהפכו להיסטוריונים מובילים, בכרך ניתק את חוויותיו האישיות ממחקרו. בהערה נדירה מאוד, הוא התייחס לדילמה של מי שנעשה שומר מצוות לאחר השואה ומתמודד עם שאלות האמונה הנובעות ממנה:
"עמוק בליבי גם אני יודע שאמיתי הוא [הקב"ה], ודווקא משום כך איני יכול לקבל את השואה. השנים האלו של גיהנום עלי אדמות מאפילות עד היום על יחסי כלפי אדון העולם, ואני נאחז - בקושי - בכל מעשיו הטובים, הקיימים ומתרחשים מעבר לתקופה ולזמן בכלל. פתרונה של הדילמה הדתית הוא באמונה בבורא מתוך מרי. היום אני מניח תפילין, אבל מתפלל רק זמן קצר".