כה רבה ההתפעלות מיצירה כבירה זו שתיאטרון הקאמרי מעלה בימים אלה, עד שקשה להחליט במה להתחיל. הבימאי כפיר אזולאי נוסק בעבודתו זו לפיסגה אליה שואפים כל הבימאים הגדולים - המובילה אותו מתוך כל הישגיו הנועזים בשנים האחרונות ("קן הקוקיה" בבאר שבע, "תמונות ציד מבוואריה תחתית" ו"אהבתה האחרונה של פדרה"בת' האוניברסיטה בין היתר) לפיסגת הבימאים הישראלים כיום. הוא כוכב שכבר נולד אך מתגלה כאן במלוא יכולותיו. זאת - על כשרונו להוציא מכל שחקן בצוות את מלוא עושר כשרונו, ולגרום לכך שאולה שור והלנה ירלובה למשל, עושות כאן את התפקיד הטוב ביותר בקריירה המוצלחת של שתיהן.
צריך להבין את העולם של ימי קדם, בו הרצח הוא מכשיר ידוע ומקובל כדי להשיג שלטון, כשמולו ניצב רעיון הנקמה. אלקטרה (אולה שור המופלאה, הרגישה, שכל מבט וזיע שלה מרטיט את הצופים), בתו של אגממנון, גדול מלכי יוון שהוליך את היוונים למלחמת טרויה עם אחיו מנלאוס, לא יכולה לסלוח לאמה, קליטמנסטרה (הלנה ירלובה, שמלכותית ממנה אין במחוזותינו, ובקולה ובחזותה נראה שרוחה של חנה רובינא מתגלמת בה, ובעוצמה יתרה) כי רצחה את אגממנון על כי הקריב לאלים את בתו איפיגניה, וחזר מנצח מהקרב עם אהובה חדשה, קסנדרה. את שניהם רצחה קליטנמסטרה, ועל כך רוצה אלקטרה להחיל על אמה את העונש על רצח אביה. אולה שור והלנה ירלובה ממש פורחות ביופיין ובמשחקן, ונראות בשיא פריחתן.
כפי שנאמר בתנ"ך - "עין תחת עין ושן תחת שן", שואפת אלקטרה, החיה כשפחה בארמון עם אמה ומאהבה שהפך למלך, אייגיסטוס (יגאל זקס שחבל שהוא מופיע רק לקראת הסוף). שנים היא חורקת שן, ומצפה שאחיה האהוב אורסטס יחזור מגלותו, וביחד יסיימו את המלאכה.
השאלה ששואל הצופה בן ימינו: האם עליה להמשיך בשרשרת הרציחות? מסתבר שבחברות מסוימות בימינו זה נהוג כך עד היום, גם בחלקים בישראל בהם שוכנים שבטים צמאי דם פרימיטיביים יותר או פחות. אך בתיאטרון כמו בתיאטרון: לב הצופים מתמזג עם העלילה ונסחף אחר הדרמה העזה שתרגם אהרון שבתאי בשפה ברורה לבן ימינו, ואין לו הרהורים וספיקות לגבי התפתחות העלילה, הודות לעצם העמדת הדמויות, שילובן עם מקהלת הנשים שקולותיהן האופראיות השתלבו ליחידה מוסיקלית יצוקה כמיקשה אחת, והדרמה העזה הניבטת מפניהן וקולן של המשתתפות.
שאפו על ההקפדה על מיקצוע כל פרט בשכבות הנוספות של היצירה - מעבר למשחק והבימוי: על התפאורה, שבה הרקע של קיר אריחי החרסינה ברקע מזכיר את חדר האמבטיה בו נרצח אגממנון במחזה אחר שראינו בתיאטרון הסימטה לפני שנתיים בערך; על התלבושות הכה מרשימות - מאופקות מצד אחד של המקהלה, ונשיות-מרפרפות של המלכה והנסיכה מצד שני, שניהם מעשי עיצובה של פולינה אדמוב - והם יצירה בפני עצמה, שנוטלת חלק בערכיות ההצגה לא פחות מיתר מרכיביה.
כך גם המוזיקה המקורית לגמרי של אלדד לידור: מוזיקה שעשויה כעצם מעצמיי המחזה, ולוקחת את הצופה עימה אל תוככי ההתרחשויות תוך קסם מופלא ביותר. כך התאורה הנכונה של קרן גרנק, וצילומי הווידאו של יואב כהן, הממזגים כה יפה את הנעשה על הבמה, עם צילומי העבר, בהם נראה אגממנון הנרצח (אסף סולומון) עם אלקטרה הילדה (אווה דניאל), כשבאיטיות הופכים למראות ההווה עם אלקטרה-אולה שור והמלכה הנרצחת, ירלובה.
השחקנים בהצגה אינם מאריונטות, אך הבימאי כפיר אזולאי, כמו מנצח בקונצרט, הופך בניצוחו אותם לחלק מהסימפוניה, כשהרגישות שלו ויכולת הניווט אותם ואת יתר היוצרים - מביאה את ההצגה להישג שכמוהו לא נראה שנים. קומפוזיציה בשיא ההתעלות.
אולה שור שכל הופעה שלה בשרשרת תפקידיה הכה מגוונים - היא חוויה, מגיעה כאן לשיאה כשהיא מרגשת את הצופים ומטלטלת אותם ברגשות שלה הנוקבים את הלב וגורמים לקהל ללכת איתה עד הסוף. עד כדי הסחפות לרצח האם ומאהבה, בידי אחיה שחזר מהכפור, כשהיא התומכת ו
החצי השני שלו. לעומתה, הלנה ירלובה בקולה העמוק ובמלכותיות והעוצמה שהיא מקרינה מתוכה, מרגשת אפילו יותר מדמותה של חנה רובינא אותה גילמה ב"היה או לא היה" בקאמרי. היא פשוט עולה כאן על עצמה ומביאה אותנו אל מחוזות שטרם ידענו. אין ספק מי תיכנס לנעלי מלכת התיאטרון הישראלי כשהנוכחית תפרוש.
אודי רוטשילד כאורסטס, משכנע ביותר ומתאים לתפקיד הקלאסי שזכה בו. יוסי קאנץ הוותיק, ממיסדי תיאטרון באר שבע, מצוין בדמות האומן-שלו, מחנכו, שעוזר לו להגשים את הנקמה. מקצוענותו ורהיטותו תואמות למה שההצגה מפגינה כאן. גלוריה בס כאחות הצעירה של אלקטרה, מקסימה בקולה מלא העוצמה והדרמה, ומגיעה לשיאה במונולוג האחרון שלה. כך גם יגאל זקס, שמאחוריו תפקידים שלא יישכחו כמו ב "קרנפים" בת' נוצר, ב"בוץ" בת' תמונע, ובכל הקלאסיקות השייכספיריות, כמעט וגורם לנו שלא להסכים עם הפתרון הסופי של אלקטרה. אך גם כך אנו מכלילים אותו כגורם שיש לסלקו, בגלל שעזר לקליטמנסטרה לרצוח את אגממנון בזמנו.
מבין משתתפות המקהלה, שתפקידה לתאר דברים שקרו פעם או אזהרות לעתיד, בולטת ביותר הגר דנון, שקשה להתעלם מיופיה ופניה שכה מזכירים את אמה, תחיה דנון, בתקופת שיא תפקידיה, כשגילמה את ה"אלתר אגו" של דורון תבורי ב"נפש יהודי" בת' חיפה. גם היא נחונה ביכולת דרמטית והופעה מרשימה ביותר, מה שמבטיח לה עתיד מזהיר. דנה וישינסקי, ליאת שטרן ומונה מור- מרקוביץ' משלימות עמה את המקהלה הכה מרשימה בשירתן ובמשחקן, עד שהן כחלק מהקאסט, ולא רק קבוצה היושבת בצד, כמיטב המסורת היוונית הקלאסית.
הצגת "אלקטרה" היא שיא בתיאטרון, הן של הקאמרי והן בכלל. כל זאת בגלל כל מרכיביה שהם כה מובחרים ומעולים, כך שהטרגדיה של סופוקלס חודרת לך ללב, כמו נכתבה רק אתמול, ומותירה אותך עם התחושה שהכל נעשה כדברו. הכל כפי שצריך להיות. רק שאוצר המילים דל מלהכיל את עוצמת הרגשות וההתפעלות של הצופים היוצאים מההצגה. כי החוויה כה מפעימה ועשויה במושלמות שזוכים לראותה פעם בדור.