אולי זה ייראה מוגזם, להתפעל כל כך מהצגה זו, לאחר שיאים שלא יאומנו שעלו בעונה האחרונה . אך זוהי עובדה. הישג כזה לא יכול להתבטל מאחר שהיו לפניו כאלה שיאים תיאטרליים על בימות בישראל. זוהי עבודת מחשבת שכל מרכיביה חשובים ומוצלחים באותה מידה, וביחד - יוצרים חוויה שלא בכל יום רואים כמוה.
לכאורה - סיפור פשוט המבוסס על זכרונות ילדות - חלקם אמיתיים ורובם שקריים. כי הזיכרון הוא המתעתע הגדול ביותר במוחינו. אך מבעד לרשת האירועים שטווה המחבר (המצליח בעולם כולו, אף כי זהו רק מחזהו השני), מבעבעות נגיעות בצדדים בוטים, גסים, אלימים וחסרי טולרנטיות שקיימים בחברה מאז ומתמיד וגם בימינו.
סיפורו של ילד, אמורי, (גיל רשף המדהים) שגדל בחווה במערב התיכון של ארה"ב, אצל סבתו הקשוחה, שהחיים הקשיחוה עוד יותר. מה שנובע מפרנסתה - לגדל תרנגולות, שכל הסיבה להיווצרן היא שתהפוכנה לשניצלים, למוצר. בבית הספר הוא נחשב לשונה ובלתי רצוי. בחווה בה גדל אמורי עם סבתו, ישנן רק תרנגולות, אחת מהן, מפוטמת, לינדה (רון ריכטר), היא ידידתו היחידה, אותה אילף, עימה יש לו לשון משותפת, אותה אנו מבינים הודות למתרגמת היפה (קרן אור). יש לו חבר נוסף, אליוט, שבבית הספר מכה אותו ומתעלל בו, כדי להוכיח את אונו וגבריותו (הוא כולו בן 11), אבל אחה"צ, השכן הזה הופך לחברו הטוב, כאשר ביחד הם משחקים ב"אבא ואמא".
שני הילדים האלה, מעבר לכל שאר הדמויות החצי הזויות והמרשימות, הם ליבה של ההצגה. משחקם של גיל רשף הכה רגיש, ייחודי וכשרוני בכל תחום, ושל ואלרי פסחוביץ' שהגיח אלינו מרוסיה עם השכלה תיאטרלית וניסיון במשחק בהצגות קלאסיות, מלא אנרגיות מוחצנות, אכספרסיבי ובעל נוכחות בלתי אמצעית - שני אלה מעמידים לפנינו עולם מיוחד ומוזר, רב צדדי, של שני נערים בהתפתחות, שאינם יודעים בדיוק מהו מיגדרם ונעים מעבר אחד למשנהו.
מצד אחד - הסבתא המחמירה של אמורי (איל רוזלס הבשל, הכה מתאים לתפקיד המיוחד הזה), מחנכת אותו לגבריות, ותובעת ממנו שלא לשחק בבובות ולא להתנהג כילדה. מצד שני, הוא לא נענה מתוך רצון לכמעט-אינוסו בידי אליוט בכל פעם, בגלל הפחד מהאגרסיביות שלו. וכשהוא נענה לו, הוא מבקש שלא יכאיב לו. למענו הוא לובש שמלת אישה ומנסה לרצות את חברו. מצד שני, חלומו של אמורי הוא להשתתף בתחרות "לגעת בכוכבים" יחד עם חברתו התרנגולת לינדה, שרון ריכטר המכמיר מעניק לה אנושיות ורגש בלתי רגילים כלפי אמורי ונוגע בלב הצופים.
קטעי השירה המקסימים של אמורי, כמו קטעי שירתה של סטארלין, הבובה, שהופכת באחת לכמו-אשה (מעיין וויסברג, שמפליאה גם בסצינה הפנטסית שלה עם כל היתר כ"רושל" העקרבית), מדהימים בכשרון ההעמדה של הבימאי הכה מחונן עופר עמרם, שנראה שלא היה יכול להיות בימאי אחר שכה יצליח לביים הפקה כה עשירה וססגונית, פיסית ורגשית, כמו זו. לעופר עמרם עומדת זכות הוותק שלו והניסיון בהעמדת תנועה, כוריאוגרפיה והפעלת בובות, כמו גם במשחק, שאת כולם רכש לאחר לימודיו בשנות יצירתו. כאן, העבודה ממש מושלמת. הוא גם מוכיח רגישות וטוב טעם בכך שהחליט שלא להסיט את תשומת לב הקהל מהדרמה לעירום המלא של שני השחקנים (הנערים), בכך שכיסה את מבושיהם בתחתונים בצבע העור, אך כדי להשאר נאמן להוראות הבימוי - הוסיף כאילו איבר מין התלוי חופשי לכל אחד, שבגלל היותו לא טבעי, לא מסיח את דעת הקהל מהמתרחש באמת ביניהם.
לאחר הסצינה בה מכניסים את העופות על בימה למכונה מצד אחד, ומוציאים את המוצר מצד שני - יש לי וידוי אישי: גם אני בילדותי, לאחר שאבא לקח אותי לקנות עוף אצל השוחט, וכשראיתי את העוף החי הופך למוצר לבישול ואכילה - לא יכולתי זמן רב לגעת בבשר ובעוף. מה שהותיר בי את חותמו עד היום כמעט באותה מידה לגבי כל בעלי חיים.
הקהל יוצא נשכר מעיצוב הבמה החכם של שני טור, שיש בו סמליות, מינימליזם ושפע של דמיון וסוריאליזם גם יחד, מהתלבושות היצירתיות שעיצב אדם קלדרון, וממוסיקת הקאנטרי הנפלאה המלבבת של אור מורן, שהקפיד על שימוש בכלים אופיינים לה, ושכה אופיינית לאמריקה במיד ווסט. לכל אלה צריך קהל עם ראש פתוח, שמוכן לקבל כל דבר כמות שהוא על כל משמעויותיו. ולבטח, כל אחד ימצא בהצגה משהו להזדהות עמו.
אודה ואתוודה, שבתחילה, שם ההצגה ממש לא הלהיב אותי. לא ידעתי את שמה האמיתי, שבעצם לקוח משמו של שיר ילדים אמריקני גס. אך במחשבה שניה - זוכרני שמישהו פעם אמר לי, שהחוכמה בחיים זה להפוך לימון ללימונדה. וכך, זה מה שמתגלם בהצגה עצמה: ילדים אלה מעלים בסיפורם זכרונות בהם מעורבת מציאות דואבת יחד עם חלום והזיה נעימים. מתוך תנאי המצוקה, על סף העוני, הם מוצאים את נחמתם בדימיונות, כמו אמורי, החולם על הצלחה בזכות זכיה בתחרות. שתאפשר את ההגירה לעיר גדולה ותביא לשגשוג.
יש עוד נושאים רבים בהצגה שמותירים את הצופה עם שפע חומר למחשבה, גם הרבה לאחר שצחק, רווה נחת מהשואו, מהביצועים וחידודי הלשון הנפלאים של תרגומו של דורי פרנס. לא נספר הכל, ונותיר לקהל את העונג שבצפיה בהצגה יוצאת דופן זו, שנועדה לאנשים עם דמיון וחופש מחשבתי, עם הבנת ה"אחר" ורגישות מספקת ליחס אנושי לכל אחד ולכל יצור.
אסור להחמיץ.
