נויבה דו קורדירו בדרום מזרח ברזיל היא ביתן של 600 נשים, בעיקר בנות 35-20. למרות שחלק מהן נשואות, בעליהן נאלצים לעבוד רחוק מהבית ויכולים לחזור אליו רק בסופי-שבוע. הבנים נשלחים הרחק כשהם מגיעים לגיל 18, ולאף גבר אסור לגור בעיר, הנמצאת בעמק מרוחק.
ההתיישבות במקום החלה כבר ב-1890, כשאישה צעירה ומשפחתה הוחרמו על-ידי הכנסיה הקתולית לאחר שהואשמה בניאוף כשעזבה גבר לו אולצה להינשא.
לאט-לאט, יותר נשים רווקות וחד-הוריות הצטרפו לקהילה, ומספר ניסיונות של גברים להתערב בחייהן רק חיזקו את התשוקה שלהן לחיות בסביבה נשית בלבד.
הנשים, שהפכו את המקום למפורסם ביופיו, מתכוננות כעת להגמיש קצת את החוקים, כדי שנשים פנויות בקהילה יוכלו למצוא להן בני זוג.
ציות לחוקים נלמה פרננדס, בת 23, אמרה: "כולנו חולמות להתאהב ולהתחתן. אבל אנחנו אוהבות לגור פה ולא רוצות לעזוב את המקום רק כדי למצוא בעל. היינו רוצות להכיר גבר שיעזוב את חייו שלו ויבוא לחיות איתנו בדרכנו, אך תחילה עליהם להסכים לחוקים שלנו".
מייסדת העיר, מריה סניורינה דה לימה, וחמשת הדורות של משפחתה הוחרמו על-ידי הכנסייה הקתולית, כאמור, בשנת 1891. כשהן מוחרמות גם על-ידי הקהילה המקומית, היא ונשים אחרות, שלאחר מכן עברו להתגורר עימה, הושמצו וכונו פרוצות, מה שגרם להן לבודד את עצמן מהעולם החיצוני.
בשנת 1940, כומר אוונגליסטי, אניסיו פריירה, נשא את אחת הנשים - בת 16 - לאשתו, הקים כנסייה בקהילה ההולכת וצומחת, ובהמשך קבע חוקים שמרניים ונוקשים, דוגמת איסור על שתיית אלכוהול, האזנה למוזיקה, גזירת השיער או שימוש באמצעי מניעה כלשהם.
כשאניסיו מת בשנת 1995, החליטו הנשים לא לאפשר לעולם לגבר להכתיב להן את סגנון חייהן.
הנשיאה, רוזלי פרננדס, בת 49, אמרה: "האל נמצא בלבנו, אך אנחנו לא מאמינות שעלינו ללכת לכנסייה, להינשא מול כומר או להטביל את ילדינו. אלו חוקים שהומצאו על-ידי גברים. ישנם דברים רבים שנשים עושות טוב יותר מגברים. העיר שלנו יפה יותר, מאורגנת יותר והרבה יותר הרמונית משהייתה אילו גברים היו מנהלים אותה. כשמתעוררות בעיות, אנו פותרות אותן בדרכן של נשים, מנסות למצוא הסכמה במקום עימות. אנו חולקות הכל, אפילו את האדמה אותה אנחנו מעבדות. אף אחת לא מתחרה עם השנייה פה. הכל למען אחת ואחת למען כולן".
