המחזה של התחקירן ועורך התוכניות ב"הבימה", בימאי ומבקר לשעבר ומשורר, מבוסס על סיפור אמיתי. תוך מעבר בקפיצות זמן מן ההווה של 1990, בעת מלחמת המפרץ כאן, אל סצינות ממחנה העבודה בו נוצלו נשים יהודיות לעבד עורות עבור התעשיה הגרמנית, בתנאי רעב והשפלות, מצליח המחזאי המוכשר להעביר את הצופים בתוך שניות, מתקופה לתקופה, ותוך כדי, מגרד בעורה של הגיבורה, ולא מרפה עד שהכל מתגלה.
שתי צעירות שנכלאו יחדיו במחנה - אידה (
מיכל ויטמן נאור) ושרלוטה (
יעל פרימר), נאבקות לשרוד את התקופה הנוראית, שכאן מתגלמת במשורה, בדוגמית קטנה, לא במלוא האכזריות שבאמת הייתה שם. אך לצופים בישראל שלא חוו מעולם ולא חשו מה שהיה שם, יש בזה די, כדי להטעימם שמץ מהתחושות הללו. שתי החברות שומרות אחת על רעותה, תוך שאידה נותנת את פיסת לחמה האחרונה לחברתה כדי שלא תתמוטט. מסירות הנפש הזו מסבירה לנו כיצד בכל זאת, למרות התנאים הבלתי אפשריים, היו כמה ששרדו את התופת.
אך העיתונאית (יעל פרימר בתפקיד הכפול של שרלוטה בנעוריה וכנכדתה העיתונאית) לא מרפה. היא חוקרת ושואלת, ומבקשת לדעת את כל פרטי פרשת הרומן הסודי שהתחולל בין המפקדת האכזרית הנאצית (
אילנה קיוויתי-דאבנפורט) לבין האסירה היהודיה. הנאצית, לא רק שפשעה כשניהלה יחסים עם יהודיה, אלא שיחסים אלה היו לסביים. בנוסף, גם הצילה את שרלוטה כשמנעה את שילוחה למחנה המוות עם יתר האסירות, כפתה עליה לאכול מה שהביאה לה, ויצאה מעורה כדי שאהובתה תחיה.
בתחקיר שנכדתה העיתונאית הגרמנית של המפקדת הנאצית, עושה לקשישה שגרה בגפה בישראל, היא לא מניחה לה, עד שהסוף הכה מפתיע ומטלטל של המחזה מעורר בצופים שאלות מוסריות כבדות משקל. שאלות שאינן קשורות ליחסי בני אותו המין או כל דבר אחר ששיערתם. שאלות שמותירות את הצופה עם הרבה חומר למחשבה, ושהתשובה עליהן מסובכת ומורכבת ביותר.
אילנה קיוויתי דאבנפורט מעניקה לצופים הופעה מדהימה בגילום שתי הדמויות: מצד אחד, הנאצית הקשוחה המתעללת באסירות, שבסתר - מתרככת כלפי אהובתה ומוכיחה שגם בה יש רגש; ומצד שני, מגלמת קשישה ניצולת שואה, מרירה, זועפת שמסתגרת עם סודות עברה ועם הנטל הכבד הרובץ על מצפונה. כל זאת, כשחילופי הדמויות בסצינות המתחלפות במעברי הזמן, מתבצעות באופן חלק וכמו ללא מאמץ. זאת, משום כשרונה, ונסיונה במשחק ב"גשר"ב"סימטה" ועוד, וכבימאית ומורה ב"בית צבי" בבי"ס גודמן וב"הדרך".
גם שתי תלמידותיה לשעבר, יעל פרימר גם בסצינות הבלט שלה ובניסיונה(ב"מדיטק" ו"בת' קרוב", ומיכל ויטמן-נאור (בת' בית לסין, ות' "אורנה פורת") מחליפות את הדמויות שהן ממלאות בתוך שניות, משכנעות ביותר וממש חיות את הסצינות המלאות סכנת חיים, כשהסוף הטראגי נראה בלתי נמנע. הן מגישות משחק מקצועי מלוטש, והקהל באולם האינטימי של תיאטרון "המרכז הגאה", חש כמו היה יושב בין כתלי מחנה הריכוז בעצמו. חילופי התלבושות הזריזים אותם עיצבה רז לשם, והתפאורה המינימליסטית אך הכה מרשימה ויעילה שלה, עם תאורה משובחת ומשמעותית של יניר ליברמן, מעניקים את הקצב לכל האותנטיות הנדרשת.
הבעיות שעולות כאן, והחיבוטים הנפשיים והרגשיים, נוסקים הרבה מעבר לכך, לא כמו היו עוד סיפור, אחד מכאלה שחוזרים ודנים בנושא השואה. המשקל הסגולי של ההצגה והייחוד שלה, עושה אותה ראויה מאוד ומומלצת להיות מוצגת בפני בני נוער בכיתות הגבוהות, וכן בפני צעירים מכל השכבות, שכך תנתן להם ההזדמנות לחוש מעט משב רוח מהתקופה האיומה ביותר שקרתה לעם היהודי בהיסטוריה שלו.
הן בגלל המחזה, והן בגלל הבימוי הרגיש של
רקפת בנימין, ראוי לציין הצגה זאת כיוצאת דופן באיכותה וביומרה (שהוגשמה) שהיא נושאת עליה, ולהמליץ עליה בכל פה.
מטלטל, מרתק ומעניק חוויה בלתי רגילה ושונה, בתיאטרון המעלה הצגות שכולן בעלות ענין רב וערך נעלה.