הספר של הסופר האמריקני ממוצא אפגני והסרט שנעשה על פיו היה מועמד לגלובוס הזהב, לוקח את הצופים אחורה, אל קבול, בירת אפגניסטן בשנות הששים והשבעים, ומסיים בשנות התשעים, כשהמאורעות הדרמטיים הסוערים המתרחשים בו מבהירים היטב לקוראים, או לצופים בהצגה, את מקורות היוולדה של תנועת הטאליבן. זו שממשיכי דרכה שהתפרשו בעולם המזרח והגיעו עד למערב, הם הפצע הממאיר שכמו סרטן אוכל בבשרה של התרבות, ומקווה לכלות כל חלקה טובה באנושות שאינה פונדמנטליסטית איסלאמית כמותו.
עושר היריעה של עלילת המחזה (אותו עיבד מהספר מתיו ספנגלר) וביים באופן עילאי נועם שמואל, הוא כה רב, מספר הגיבורים המשמעותיים המעורבים בעלילה כה גדול, ומשחקם של כל השחקנים כה משובח, משכנע וסוחף - שנראה שצפיה של פעם אחת בהצגה אין בה די כדי להכיל את מלוא העושר שלה.
הסיפור מתואר בידי הגיבור, אמיר (אבי אזולאי בעל הנוכחות המרשימה מאוד והאצילה), כשהוא כבר איש בוגר בשנות התשעים למאה שעברה, ובכך מקל עלינו לתפוס את התמונה כולה. על הבימה אנו רואים אותו בעת סיפורו, את עצמו בגיל 12 (בביוע מתן שביט החביב ומלא הנעורים), משחק ומשתעשע עם חסן משרתו וידידו הקרוב ביותר, ונאמן לו עד כלות. לגבי אמיר, בן העשיר הפשטוני, אין הבדל בינו לבין חברו לנפש וגם משרתו - חסן, אותו מבצע כוכב ההצגה, הלל קפון (האחד והיחיד, בהופעה שאין די מילים כדי להללה). לגביו - הם כמו אחים בדם. תוך כדי תאור צבעוני של חיי העיר הצבעונית והתוססת, בה מתקיימות בין היתר תחרויות של הפרחת עפיפונים, ומי שמצליח להוריד את האחרון שבהם - הוא הזוכה. הצמד הזה זוכה תמיד, הודות לכשרונו של חסן ויכולתו להיטיב לקלוע ברוגטקה שלו. מה שמאד מציק לנער הבריון השכונתי עסאף (תום אפלבאום), השחצן והברוטלי (שמגלם במחצית השנייה של ההצגה - גם איש טאליבן) שהתנהגותו הפוגענית והאלימה משנה לעד את גורל שני הילדים.
הצגה מופלאה וייחודית דמויות הורי שני הבנים משמעותיות ביותר כאן. עלי, אביו של חסן, מנסה תמיד לקבל הכל בהכנעה, אך ליבו מרגיש שנעשה לבנו משהו אפל ורע. גל בן עמרה המכמיר הממלא 3 תפקידים בהצגה, כולם שונים בתכלית זה מזה, מפגין כמו כל השחקנים כאן את מלוא יכולותיו הדרמטיות המרשימות. בכך, ממלאה הצגה זו את חלומם הרטוב של כל שחקן ושחקן, שמי שיצפה בהצגה יוכל להכיר את כל צדדי כשרונם. הזדמנות פז. גם אביו של אמיר הצעיר, באבא (עדן גוזלאן המצוין) קשור מאוד לבנו, אך הציפיות המוגזמות שלו ממנו גורמות לו לאצור את רגשותיו, כך שאמיר חש תמיד פגוע ודחוי.את תפקידי ראחים חאן, ד"ר שניידר ובמיוחד כחייל רוסי לאחר פלישת רוסיה לאפגניסטן, מבצע דניאל מרוז באופן מרשים מאד.
ככלל, העבודה היפה שעשתה עם השחקנים מדריכת המיבטאים האפגני והפרסי - ד"ר תמר עילם גינדין, יצרה אותנטיות ותחושה מקומית של מיקום העלילה. כך גם מעצבת התלבושות אביה בש תורמת אף היא לאותנטיות. סצינת ההרס של אפגניסטן בידי הרוסים, המומחשת על גבי תפאורה מקורית ביותר של ניב מנור, חזקה מאוד אף היא. כך שבסך-הכל, לוקחת אותנו הצגה מופלאה וייחודת זו רחוק לעבר, לשורשי הולדת הפלגים הקיצוניים שכיום מהווים איום על כל תרבות המערב והמזרח השפוי גם יחד.
בימויו של נועם שמואל צולח להפיק מכל יתר השחקנים בדרמה העזה את המיטב שבהם, כשהוא יודע לעדן את אכזריותה לממדים לא פוגעניים מדי בקהל. כך גם ממחישים גל בן עמרה ודניאל מרוז כחיילים רוסים עם המיבטא הדרוש והופעה מרשימה, את הכיבוש הברוטלי הרוסי, שזרע בעצם את ההתנגדות של האפגנים, במיוחד הקיצונים שבהם, והבליט את הניגודים בין הסונים והשיעים שם, בין הפשטונים לאזריים, שנחשבו לנחותים בעיני הפשטונים. כשמכל זה אנו למדים שתרבות האפגנים שורשיה בתרבות הפרסית העתיקה, אך מזעזע למה שהם הגיעו כיום. כך גם מרשים מאוד לירן לוי כגנרל טהארי, כ"כאמאל" וכריימונד אנדרוז, ודוראל זילברמן כ"וואלי, זאמאן ו-עומר פייסל". כל אחד, גם אם תפקידו כולל טקסט מצומצם, הרי עצם השתתפותו מעשירה את התמונה כולה, בשפע תנועה שעיצב עמית זמיר, שלל סצינות מחיי העיר הססגונית וכל זה סוחף את צופים לספקטקל מרהיב, עם מסר נוקב שאינו מרפה ממך הרבה לאחר שצפית בהצגה.
דרמה מלאת יצרים שמותירה אותנו עם שאלות מוסריות בדבר נאמנות מהי, ומה כוחה של האמת מול הכזב ותוצאות הסתרתה, שהם שגורמים לטרגדיה כה קורעת את הלב.
לרוץ לראות - יצירת מופת שקורמת עור וגידים בביצוע שלא ייאמן.
