סיפורו של יצחק בשביס זינגר "שונאים, סיפור אהבה" היה לסרט מצליח בכיכובן של אנג'לינה יוסטון, לינה אולין ורון סילבר. כך גם עלו כמה הפקות שלו בתיאטרון הישראלי במשך השנים, בהבימה, גשר, והאחרונה שבהן - בת' מלנקי. אך הפקה זו (של בית הספר שחוסה תחת כנפי תיאטרון באר שבע, ובוגריו המוצלחים מהווים את העתודה המקומית לתיאטרון של בירת הנגב), הפקה זו היא המרגשת והמעולה מכולן.
עם שחקנים טריים, שחלקם וודאי יכללו בקרוב בתיאטרונים הרפרטואריים, בימוי מופלא ביותר של איה קפלן, שהתעלתה כאן על כל ההצגות שביימה בעבר, והן היו מעולות, תאורה יצירתית מצוינת להפליא שעיצב אמיר קסטרו, עיבוד למחזה של רועי חן ויבגני אריה, תפאורה חכמה ביותר ותלבושות שעיצבה יהודית אהרון, עיצוב תנועה מרנין ויפהפה של עמית זמיר ומוזיקה של יובל מסנר, הצליחה ההצגה להרעיד את נימי הלב.
את זה חוללו הזיקה ליהדות וזכרונות אישיים מעברו של בשביס זינגר עצמו. כך נגעה ללב שירת הקידוש של ערב שבת, שנשמעה לי מפי תומר אברהם כה אותנטית - הכי קרובה למה שאבי זכרו לברכה היה נוהג לשיר מדי ערב שבת. מוזיקה זו של הקידוש שאבי היה שר מתנגנת עדיין בלבי, וכשאני שומעת גברים המקריאים את הקידוש או את ההגדה של פסח כמו טקסט יבש - זה עצוב וחבל. כי זה כוחה של המסורת, להמשיך מאב לבן את המשהו המתוק שיש בה ברוח הנצחית של היהדות. ולא צריך להיות חרד כדי לחוש זאת...
דמותו של הרמן ברודר (תומר אברהם התמיר) הנהנה לחיות על הקצה, שמצליח להכיל בליבו אהבה לשלושת נשותיו - כמעט נדמית מעל לכל דימיון. הוא לא סתם איזה נער שעשועים. אומנם הוא חובב נשים, אך אצלו זה הרבה יותר מורכב. הוא ניצל בשואה הודות למשרתת הגויה של הוריו שהסתירה אותו במרתפה. אשתו הראשונה תמרה, כנראה נספתה. כשהגיע לניו-יורק התאהב בניצולה אחרת של השואה ורצה להינשא לה, אך היה מנוע מלהינשא כל עוד לא התגרשה מבעלה. וכך הוא חי חיים כפולים בין שתי הנשים - האישה ידוויגה, והמאהבת הגויה, מאשה. כל אחת בדירה ברובע אחר בניו-יורק. מה שמצריך קיום מסכת שקרים מצידו. את עוצמת האהבה והתשוקה שהוא מפגין עם הרבה כנות ושכנוע כלפי ידוויגה (טל יהלומי החטובה ומדהימה ביופיה), וכלפי מאשה המתוקה, הנאמנה והדבקה ביהדות, השואפת להתגייר כדי להינשא לו, (מיי קוניו המדהימה, הכובשת, כוכבת בהתהוות, שעתידה לפניה).
אך השוני בין החיים כאן לשם הוא שעם בת זוגו ידוויגה יש לו גם חותנת ניג'סית (חן ליבוביץ' המצוינת כזקנה), ממש "אידענע" במלוא מובן המילה. בעוד שאצל מאשה - האהבה שלהם פורחת בשקט עם הרבה סבלנות וכניעה מצידה. כל האידיליה (לכאורה) מתפוצצת, כאשר יום אחד מופיעה על דלתו אשתו הראשונה תמרה. פצצה זאת פורמת את כל קורי השקר, ועתה על כולם להתמודד עם הבעיה. היכנסה של מאשה להריון תורמת אף היא להתעצמות הקונפליקט, וסערת הרגשות עולה לטונים גבוהים.
גם התערבותו של הבעל (עדיין) של ידוויגה, הלא הוא ליאון טורצ'ינר, מעלה את רמת הסערה. ארז קנטור, שחקן עם יכולת הבעה מרשימה ביותר, והופעה מוחצת שלא תשכח, מנסה להחזיר את אשתו אליו, ונוקט בכל התכסיסים האפשריים, כולל ארגון מסיבה בביתו, אליה מוזמנים כולם. סצינת הריקודים, המוזיקה של אותם זמנים, הכה אמריקנית, ועיצוב התנועה של עמית זמיר את כל הקאסט - מרנינים במיוחד, ומהווים אתנחתה בהתגלגלות הטרגדיה לשיאה.
ספריו של בשביס זינגר הם שיאה של הספרות היהודית בגולה במאה ה-20, בהנציחם במשולב את הדי זכרונות הגלות והשואה עם אלה של היהודים בארצם החדשה, אמריקה. כשכולם רווי זיקה לכל המסורת והסממנים שלה שקיימים מני אז ועד היום. האידישיזם מחלחל בכל קטע, ופורט על נימי הלב, מה שההצגה של בוגרי "גודמן" עושה כל כך נפלא. כל 13 חברי הקאסט תורמים את חלקם בשירבוטים הצבעוניים כל כך של הדמויות היהודיות הכה אופייניות. אך עם זאת - כה אנושיות, מה שהופך אותן לעולמיות, חסרות גבולות או מיתוג אתני מסוים.
אולי זו הסיבה שהסרט מ-1989 זיכה את רון סילבר ואנג'ליקה יוסטון במועמדות לאוסקר, כפי שהצגה זו, שנבחרה לייצג את ביה"ס בפסטיבל הפרינג' של גשר והוצגה בשנת הסיום של תלמידי "גודמן", יש לה וסיכוי טוב לחזור ולעלות להנאת הקהל הרחב בהמשך, ייתכן כבר באוקטובר.
עוד פנינה תיאטרלית שהבימה הישראלית יכולה להתגדר בה, ואסור להחמיצה כשתחזור לבמות. 