אני נחשף למאות ספרי שירה, ואני מודה שעל הרוב אינני רווה נחת, כי רעיון (על הרוב - שחוק) המתובנת בשורות קצרות וארוכות, בלי שום מסגרת פרוסודית, בלשון "רזה", בלי מאמץ פיגורטיבי - אין באלה כדי להרשים, כדי לרתק, כדי לגרום לקורא שיתפעל, שיתרגש לנוכח העוצמה היצירתית.
אני מודה שאני חסיד גדול של חרוז ומשקל ווירטואוזיות צורנית, כי הרי הגיונות המנוסחים בשורות מקוטעות - יכול כמעט כל יודע ספר ליצור . אני מניח שדברים אלה עלולים להרגיז את יודעי כבשונה של הספרות - כדברי נושנות, אבל מה לעשות - מי מהחדשים מסוגל להגיע לרמתו של אלתרמן, ולא רק בווירטואוזיות הצורנית, אלא גם בעמקות המחשבה שקורא מיומן מוצא בשיריו?
כל ההקדמה הזאת באה כדי לציין ש"עץ השדה", שהוא כביכול ספר של "סיפורים מחורזים" - נגע לליבי, כי הוא בעצם שיר עלילה ארוך - סוגה שכמעט נעלמה מעולם הספרות המודרני (זכורה לטוב - מאיה ערד על הרומן בחרוזים שלה - "מקום אחר ועיר זרה" - חרגול 2003), ושהיה פעם פאר הספרות הרוסית שהמחבר עצמו תרגם ברוב כישרון (הכוונה, כמובן, לתרגומו לרומן בחרוזים של פושקין "יבגני אונגין" ושל עוד חמש פואמות של מי שנחשב אבי השירה המודרנית הרוסית).
"התירוץ" לכתיבת הפואמה הזאת הוא בקשתה של הנכדה גיליה, שיספר לה על שורשי המשפחה, והסב מספר בחרוזים מלבבים על קורות אביו לייבעלע שניצל מפוגרום, שלמד צילום (מקצוע שיוריש לבנו), שהיה מלא נתינה כלפי בני משפחתה של אישתו. הוא מספר על יואל, הסבא של המחבר מצד אימו, שהיה יתום, שלמרות שבילדותו נאלץ לסעוד על שולחנם של זרים - הפך ברוב הימים למורה בגימנסיה העברית.
הספר מתאר בריחה בימי מלחמת העולם השנייה לאוזבקיסטן, וכיצד שרדו את הרעב הנורא והמחלות, איך בני משפחה נכלאו במחנות לעבודות כפייה, ואף בכלא עצמו, והשתחררו בשוחד. המשפחה חוזרת לוורשה ומצטרפת ל"בריחה", שוהה במחנה עקורים, ומגיעה אחרי נדודים לארץ ישראל.
בגלל הנדודים הרבים זוכה המחבר כבר בהיותו בן שלוש-עשרה לשלוט במספר שפות - אוצר רוחני שיאפשר לו ברבות הימים לתרגם לעברית יצירות מופת של סופרי מזרח אירופה. בארץ הוא נהיה חבר קיבוץ השומר הצעיר שחבריו מעריצים את סטלין. כמו ב"חדווה ואני" של אהרן מגד, גם כאן הרעיה היא זאת שדורשת "לערוק" מהקיבוץ ולעבור לעיר הגדולה. בין לבין מסופר בפואמה זאת על אהבתו של המחבר לשחמט, למוזיקה ועל לימודי הכינור, על התמחותו בצילום, ואף בחידושיו בתחום, חידושים שנעשו חסרי תוחלת עם המצאת הצילום הדיגיטלי (את מפח הנפש הזה מתאר המחבר בהומור מכמיר לב).
הפואמה מתארת כיצד במלחמת יום הכיפורים, כאשר כאיש מילואים ביחידת דובר צה"ל, הוא סרק עם חבריו ל"זלדה" את שדות הקטל, כיצד נהרגים חבריו לעיניו וכיצד הסתפח ליחידה שנועדה לאסוף פצועים והרוגים. המחבר איננו מפסיק לצלם ברגעים הכי מסוכנים, מנציח כניעה של כפריים וחיילים מצרים. הוא אוסף מכתבים ומספרי טלפון כדי להביא בשורות טובות למשפחות המודאגות שבעורף, ולימים נדרש לתרגם מרוסית את המסמכים של הסובייטים שתכננו את פריצת קו ברלב במלחמת יום הכיפורים.
לקראת סוף הפואמה מביע המחבר התפעלות גדולה מהישגי הקִדמה: הקורא האלקטרוני, פלאי מכון וולקני הבורא פלורה חדשה ומפתיעה.
כידוע ההומור העצמי הוא ההומור הכי משובח, והמחבר גורם לחיוך טוב אצל הקורא כשהוא מתאר את "בלינדריות" שלו ואת הזדקקותו למכשיר שמיעה. הוא ממציא שם חדש למכשיר זה - "מקשביים" על משקל משקפיים - כדי שהנזקקים לו לא יתביישו. ההומור הטוב מופיע במקומות שונים בספר, למשל כשהמחבר מתאר בפני בתו שמלכת אנגליה, וכל בית המלוכה ביקשו ממנו להישאר בלונדון, אבל הוא העדיף לחזור לבתו האהובה, ומלבב לקרוא כיצד הבת הקטנטנה "חושפת" את התרמית של אביה. במקום אחר פעוטות בגן שמתקשים לבטא הגאים מסוימים מדברים על... נשים, וכיצד עכברונת רצתה לשתות יין, והחתול שהתאכזב כי היא לא עמדה בדיבורה להיכנס לתוך פיו - מצטט את... עמנואל קנט.
והרי קצת חרוזים מתשובת העכברונת על הטענות "הקנטיאניות" של החתול:
העכבֶּרֶת מכווֶצֶת
במחילה ומצייצת:
"לכאורה מרוב מורא -
רע נהגתי ונורא!
אבל הבטחות, בעצם,
מה ערכן, מר שונרא, אצל
עכברה בשעת צרה,
עמוק בבור ושיכורה? (עמ' 89)
הסיפור יפה, והחרוזים משובבי נפש, לא פלא שאהבתי את הספר הזה.
