בקרבנו חיים בני אדם רבים, התורמים לחברה טובה וערכית יותר, שבימי חייהם אין כותבים עליהם מאמרים בעיתון, אין מקדישים להם כותרות או רפורטאז'ות צבעוניות, ורק במותם הם זוכים לכבוד ולפרסום הפומבי, שהגיע להם בימי חייהם.
כזה היה אביגדור עפרון, שהעמיד דורות של תלמידים ומורים בישראל, והטמיע בתוכם את הערכים הנאצלים, ההומאניים, לאורם חי כל חייו: יושר לב קיצוני, אצילות נפש, מסירות וחריצות בלא סייג. אביגדור הלך לעולמו (יום א', 28.9.14) לאחר מחלה ממושכת.
אביגדור, ניצול שואה יליד נובוגרודק (כיום רוסיה הלבנה), איבד בשואה את אביו ואת אחותו הקטנה תמר. אובדן זה הקרין על חייו לכל אורכם. מסיבה זו עזב קריירה מוצלחת של מחנך ותיק ומרכז שכבה בתיכון עירוני ט' בתל אביב, שם היה נערץ על אלפי התלמידים שחינך משך עשרות בשנים, וקיבל על עצמו את ניהול שלוחת בית-הספר המרכזי להוראת השואה של יד ושם, שבהיכל יהדות ווהלין בגבעתיים. בתוך זמן קצר הפך את המרכז למקום חינוכי תוסס, בו למדו מדי יום מאות בני נוער, מורים ומחנכים, קצינים וחיילים, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון. אביגדור ניהל את המרכז עד צאתו לגימלאות.
אביגדור הפך את הנחלת זיכרון השואה למטרת חייו - והצליח בכך. הוא התמסר לעבודת הקודש החינוכית-היסטורית בכל מאודו, בהזניחו לא פעם את משפחתו שלו ואת הדאגה לבריאותו. את המרכז להוראת השואה ניהל אביגדור ברוח אישיותו הייחודית: באצילות נפש, מתוך צניעות, ענווה, דאגה לזולת, התחשבות וגדלות לב - ערכים שדומה כי נעלמו מחיינו כמעט לגמרי.
אביגדור עפרון היה "בן אדם", אנושי, הומאני, ישר כסרגל, נדיב וערכי, בעולם מרושע ואגואיסטי, ולעיתים קרובות הוא שילם על אישיותו הנאצלת מחיר אישי גבוה. אך לא אדם כאביגדור יתפשר - הוא נשאר נאמן לערכיו עד הסוף ולחם על ערכיו אלה בכל כוחו. בלי פשרות. הוא היה מנהל נדיב לב, ליברל אמיתי, דמוקרט אמיתי, מזן שכמעט ונכחד בעולם רודף בצע ומטריאליסטי כעולמנו.
מדי יום ביקרו במרכז שבניהולו של אביגדור מאות בני נוער ולמדו על אודות השואה. כדי שהמרכז יצליח בשליחותו, בחר אביגדור בקפידה את אנשי צוותו, ואלה פעלו ולימדו בהשראתו ועל-פי ערכיו. הוא, כניצול שואה, השתתף בעבודה היומיומית לא רק כמנהל מוצלח ומוערך, אלא גם כניצול, המספר על חייו כילד יהודי בשואה. רבים משומעים הזילו דמעה בשומעם את סיפורו האישי, ואת סיפור גבורתה של אמו, שבזכות תושייתה וגבורתה זכה לשרוד ולהינצל מידי הגרמנים. הזיכרונות על אמו ליוו אותו כל ימי חייו.
נבחרת הניצולים אחד מעקרונותיו של אביגדור עפרון בהנחלת זיכרון השואה, עליו הקפיד מאוד, היה שיתופם של ניצולי השואה בימי העיון שקיים המרכז. אביגדור הקים "נבחרת" של כמאה עדים - ניצולים ילידי ארצות שונות, ששיתפו את קהל השומעים בסיפוריהם האישיים, סיפורים שאין להם תחליף. עדים אלה, שאביגדור טיפח והכשיר אישית, ריגשו את השומעים ואיפשרו להם לצלול אל תוכה של תקופת השואה, תקופה מורכבת ורגישה להוראה והבנה מאין כמוה.
זכיתי לעבוד כמעט 30 שנה תחת הנהלתו, השראתו והדרכתו המקצועית המעולה של אביגדור. אני חב לו הרבה: את הידע ההיסטורי, את המיומנויות הפדגוגיות, את היכולות החינוכיות ובעיקר - את יכולות ההרצאה וההוראה לפני קהל. זכורה לי הרצאתי הראשונה במרכז להוראת השואה. מרוב מבוכה של עמידה בפני כמאה תלמידים ומורים, נמלטתי מאולם ההרצאות באמצע הרצאתי. אביגדור, שעמד כשומר נאמן ומנוסה מחוץ לדלת, דחף אותי ממש פיסית בחזרה לאולם באומרו: "גדעון, התגבר, אל תדאג, אתה תצליח. סמוך עלי". הוא צדק, ובגדול. חזרתי והשלמתי את הרצאתי. אם לא הוא, לא הייתי כיום מחנך ומרצה על נושא השואה ברחבי העולם כולו.
חבל שאבידור עפרון לא זכה למאמרי שבח והוקרה בימי חייו. הוא היה ראוי להם. העיתונים מלאים במאמרים על אנשים, שאינם מגיעים לרמתו משום בחינה שהיא. אביגדור עפרון היה דמות מופת, שצריכה להאיר לצעירים ומבוגרים. הוא צריך לשמש מודל לחיקוי למען חברה אנושית טובה יותר, למען זיכרון השואה ומניעת השכחתה או הכחשתה.
תודה אביגדור, על הכל. היית מחנך מושלם, ובן אדם מושלם. פניך הנאים והאנושיים יחסרו לכולנו, וכל אלה שהוקירו, אהבו, כיבנו והעריכו כל כך. יהי זכרך ברוך, אביגדור היקר.
