בחג הסוכות אנו מצווים לעזוב את ביתנו הנוח והנעים, הממוזג והמטופח, עם כל מכשירי החשמל החדישים ומשוכללים, את המיטה הנוחה שבבית, את כל אותם דברים העושים את חיינו לנעימים ונוחים, לצאת אל הסוכה מעץ ובד שבנינו, לשבת בה, לאכול ולישון בדירת הארעי הזאת וגם לשמוח.
בשלושה מקומות אנו מוצאים את הציווי על שמחת החג הזה:
בספר דברים טז,יד נאמר: "ושמחת בחגיך אתה ובנך ובתך ועבדך..."
בספר דברים טז, טו נאמר: "והיית אך שמח".
בספר ויקרא כג, מ נאמר: "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים".
למה לשמוח? ולמה דווקא בבית ארעי של בד ועצים עם קישוטי נייר נוצצים על קירות הסוכה, מנותקים מן הקביעות של הבית הנוח והרגיל לנו כל כך?
מפני שחג הסוכות הוא חג הביטחון בהשם והרוחניות, חג של שחרור מכבלי הגשמיות והחומרנות.
אנו נדרשים להתנתק מכל הדברים הגשמיים שחשבנו שמביאים שמחה לחיינו, מכל הנוחות שבנינו לעצמנו כל השנים כדי "ליהנות מהחיים": מהמזגן, מהכורסאות ומהספות הנוחות, מהביטחון שמעניקים הקירות ודלת הפלדלת שלנו. אנו מצווים לצאת החוצה לאוויר הפתוח וה"לא מוגן" לבנות לנו סוכה פשוטה מעץ ובדים, לקשט אותה בקישוטי נייר נוצצים כילדים, לחיות שם שבוע ימים ולחוש שמחים ומוגנים. כלום יש מצב המחזק את הרוח ואת הנפש יותר מחוויה זאת?
ולמה אנו מצווים לשבת בסוכה? "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג, מב).
אז מה קשור שמחה?
מסתבר ששמחה קשורה לרוח חופשית. כשבא משה אל בני ישראל כדי להודיעם שההצלה קרבה, כשבא להוציאם לחופשי, לא התלהבו בני ישראל. הם הביטו בו באדישות והמשיכו בעבודתם הקשה.כפי שמספרת התורה: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (שמות ו, ט).
זה מוזר!
איך יכול להיות שאדם הנמצא בשבי, בעבדות, בקושי פיזי גדול, לא יקשיב למי שבא להצילו? לא יתלהב וישמח לקראת השיחרור הצפוי? ועל כך אומר הרמב"ן: מהדוחק שהיו נוגשים בהם המצרים לא היו מסוגלים לשמוע כלום ולא לחשוב אפילו. עד כדי כך היו נתונים בקשיים עד שרוחם הייתה כבולה ומסוגרת.
וכשיצאו בני ישראל ממצרים, מבולבלים וקצת נרגנים. אולי לא ידעו לשמוח. הם הרי היו שקועים בקשיים שלהם, בהרגלים ישנים של סבל, של עבדות ושל השפלות, בהליכה ארוכה במדבר כשהם מוקפים אויבים, והם לא רגילים לחופש. והנה מושיבם ה' בסוכות ומצווה אותם לקיים מצוות סוכה שכזאת בכל שנה ושנה וגם - לשמוח!
וזהו לימוד חשוב ביותר: רק אדם המסוגל להתנתק מן הגשמיות, לשנות את אורח חייו (לפי ההלכה, כמובן) ולשמוח, הינו אדם חופשי.
זהו ניצחון הרוח על החומר! "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" אמר רבי נחמן מברסלב. ובודאי שזה נכון וטוב לגוף ולנפש. אך האם יכול אדם להכריח עצמו לשמוח כשליבו מלא דאגה? כשהוא שקוע בעניינים שונים ומשונים שמסיחים את דעתו? אבל הוא חייב להתאמץ. האדם חייב לגבור בכוח הרוח על החומר - ולשמוח.
ולמי שקשה סתם כך לשמוח, מציע רבי נחמן מברסלב:
אם אינך חש בשמחה - העמד פנים.
אם אתה שרוי בדיכאון, התאמץ לחייך, התנהג כאילו אתה שמח. הרגל עצמך לזמר ניגון.
והשמחה האמיתית... בא תבוא.
ובאמת נהוג לשמוע מוזיקה שמחה לרקוד והשמחה אכן באה בעזרת השם!
ועוד מצווים אנו בסוכות - לארח ולהתאחד! כי לא די שנשב בסוכה נשיר ונשמח לנו. לא די שנרקוד ונשיר לנו בסוכתנו היפה מול מאכלים טובים ומהנים. לא די שנשב בה וניהנה ממנה. יש לשתף בשמחה הזאת! יש לפזר אותה, יש להעצים ולהפיץ אותה.
יש להזמין אורחים ולשמוח עימם. וכן מצווים אנו על האושפיזין. בכל יום מימי סוכות אנו מזמינים אחד משבעת האושפיזין "עילאין קדישין" –אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרון ודוד, וכן משתדלים לארח אושפיזין בשר ודם ממכרינו. להזמין אורחים, לשמוח איתם ולשמחם.
ובתוך השמחה העילאית הזאת אנו זוכים להרגיש יחד עם כל אחד מישראל.
ועל כך מצוות ארבעת המינים. כי ארבעת המינים מסמלים קבוצות שונות בעם ישראל. האתרוג – יש בו טעם ויש בו ריח – כך ישראל, יש בהם שהם בעלי תורה ומצוות והם גם בעלי מעשים טובים. הלולב – יש בו טעם (התמר) ואין בו ריח – כלך ישראל, יש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. ההדס – יש בו ריח ואין בו טעם – כך ישראל יש בהם שהם בעלי מעשים טובים ואין בהם תורה. הערבה – אין בה טעם ואין בה ריח – כך ישראל יש בהם שאין בהם תורה ואין בהם מעשים טובים.
והנה – בחג זה מצווים אנו לאגד את ארבעת מינים אלו לאגודה אחת!
להתאחד. ואין המצווה שלימה ללא כל ארבעת המינים! "הקב"ה אינו מותר על שום חלק מבניו, אלא אוגדם יחדיו, כי רק כך הם גוף שלם" (ויקרא רבה ל, יא)
ועם אחדות כזו – בעזרת השם - איך לא נשמח?
