ישראל: בלי חזון, בלי תקווה, על-סף תהום

צריך לקרוא ולהאמין. בראיון ל"דה מרקר" מטיח פרופ' מנואל טרכטנברג אמת נוראה ומפחידה בפרצוף של כולנו, ואנחנו, חסרי בינה שכמותנו, מתעלמים ממנה כאילו לא הייתה אלא משל. כדי שלא איראה כמישהו שמנסה לעוות את הדברים ולהציג אותם בהתאמה לתפיסת עולמו, הנה קטע חשוב מהדברים החדים שהשמיע טרכטנברג, ככתבם וכלשונם, ומה משמעות הדברים שלא נאמרו במפורש. טרכטנברג נשאל: איך אתה רואה את ישראל בעוד חמש שנים? טרכטנברג השיב במלים מכובסות: "אני באמת חושש שאנחנו נמצאים בנקודת הסתעפות". טרכטנברג נשאל: דד אנד? (מבוי סתום). טרכטנברג השיב: "לא, אבל הסתעפות. או שמכאן אנחנו יכולים לצאת לדרך חדשה, גם בפן הכלכלי-חברתי וגם בפן המדיני, או שהמגמות המאוד לא סימפטיות עלולות להביא אותנו למקום לא טוב..., מה שנעשה או לא נעשה בעתיד המאוד מאוד קרוב יהיה מכריע. אני מאמין גדול ביכולת ההתחדשות של החברה בישראל, ביכולת להתקרב לתהום, לקחת נשימה ארוכה, לצעוד צעד אחורה ולהתחיל בדרך חדשה. זה מה שעשינו אחרי מלחמת יום הכיפורים ואחרי העלייה הרוסית. אנחנו יודעים לעשות את זה". הערה-שאלה של המראיינים: "בדרך כלל כשאנחנו עם הגב אל הקיר". טרכטנברג משיב: "מה שהכי חסר כיום זאת התקווה, עמוד האש, החזון, הראייה שאנחנו לא רק מוקפים איומים אלא גם הזדמנויות, ושכן אנחנו יכולים - yes We Can. זה מה שחסר כיום". עד כאן הדברים מפי אומרם. אבל כדי להבין את מלוא החומרה של התשובות הכנות והאמתיות, ראוי לפרוט את המשפטים למלים ולנסות להפנים את משמעתן החמורה: "מגמות לא סימפטיות עלולות להביא אותנו למקום לא טוב; יש לנו יכולת להתקרב לתהום, לקחת צעד אחורה ולהתחיל בדרך חדשה; מה שחסר היום זאת התקווה, עמוד האש, החזון". במלים הפשוטות ביותר מסביר לנו טרכטנברג את החידלון החברתי של כולנו כך: ישראל ניצבת במקום המסוכן ביותר לקיום האנושי - על-סף תהום, שבו שוכנות מפלצות מאיימות. נכון שישראל יכולה להתרחק מן הסכנה. יכולה, אבל האם תנסה? האם תצליח? נכון גם שהיא יכולה להתחיל בדרך חדשה. יכולה. אבל השאלה שלא נשאלה היא: האם ישראל יודעת באיזו דרך המדובר. התשובה שאיננה קיימת במפורש בדברי טרכטנברג - לא בטוח. לישראל כיום אין תקווה וחזון מוביל-דרך. אולי פרופ' טרכטנברג יודע באיזה חזון מדובר, אבל הוא איננו מפרט וגם אינו מציע חזון שמנהיגי ישראל יוכלו לאמץ ולהוביל את המדינה לאורו. והתקווה - מה יהיה עליה? האם מדינה יכולה להתקיים גם כאשר התקווה שתתגשם עוד בחיינו מציאות טובה יותר, הוגנת יותר - איננה מפציעה מעבר לאופק ואנחנו בעצם חסרי כול תקווה? והשאלה החשובה שלא נשאלה היא האם בכלל אנו מאמינים באמרה "כן, אנחנו יכולים" לשנות, או שגם בתחום זה נותרנו חסרי אמונה ביכולת הזו. אולי פשוט נקלענו למצב בלתי אפשרי של "אנחנו לא יכולים" או לפחות לא מאמינים שאנחנו יכולים. טרכטנברג איננו פוליטיקאי. עדיין לא. ואולי מן הסיבה הזו אין זה תפקידו להציע לנו חלופות להתוויית דרך חדשה וטובה יותר, כדי שלא נשקע כולנו במצולות ונהפוך לעוד הערת שוליים בקיומנו ההיסטורי כעם. הדור המוחה על מחירי המילקי, טוב יעשה אם במקום להימלט לארץ החלומות בברלין, יקום, יעשה מעשה ויאמץ לו דרך אחרת, דרך מחאתית, שתעניק לעם המיוסר הזה חזון ותקווה לחיים טובים יותר, למנהיגות ישרת-דרך, מנחת-דרך ופורצת נתיבות, גם בתחום הכלכלי-חברתי וגם בתחום המדיני. דברי האמת שמשמיע פרופ' טרכטנברג צריכים להיכתב באותיות של קידוש לבנה על דגלי המרי שחובה להניפם אם חפצי חיים אנחנו. בתל אביב. לא בברלין. המנון המהפכה הנדרשת כבר נכתב מזמן אך מילותיו מתאימות ביותר גם לימינו הקשים האלה. וזו המלצת ההמנון: קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה, עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב, אֵשׁ הַנְּקָמוֹת הַלֵּב לִחֵכָה, לִקְרַאת אוֹיֵב הִכּוֹן לַקְּרָב. המלים מתאימות וגם המלצתן נכונה. בלי מאבק ממוקד מטרה נמשיך לשקוע ולטבוע בעולם הבלתי אפשרי שלנו, הבלתי מתקבל על הדעת, שהקימו לנו מייסדי המדינה, שגם בחלומות הזוועה שלהם כנראה לא תיארו לעצמם לאיזה תהומות חסרי-תקווה נידרדר. מה שדרוש לישראל, זה Restart, כאן ועכשיו. אולי זה קשה מאוד, אבל זה לא בלתי אפשרי. כי אין לנו ארץ אחרת.