MALEVICH היה חלק מקבוצת אמנים רוסים ששינו את פני ההיסטוריה של האמנות כליל, ויצרו במשך עשור או יותר את העבודות החדשניות ביותר אי-פעם. מנקודה זו -האמנות כבר לא חזרה להיות מה שהייתה עד אז. יצירתו "הריבוע השחור" טלטלה את הצופים יותר ממאה שנה, וסימני השפעתה ניכרו וניכרים בגדולי אמני המאה ה-20. חייו ויצירתו מקבילים להתפתחות ההיסטורית שעברה על רוסיה. מלביץ' נולד בקייב להורים פולנים. הוא החל לצייר מגיל 15, כשאת מיומנותו קנה מתוך העתקת הדפסי ציורי אמנים בני זמנו. ב1904, בהיותו בן 25, עבר למוסקבה, שם נחשף ליצירות האמנות של האספנים הנודעים סרגיי שצ'וקין ואיבן מורוזוב. דרכם התוודע ליצירות פיקאסו, מאטיס, מונה וסזאן, ששצ'וקין היה פטרונם. ב1907 הושפע מתערוכת אמני "השושן הוורוד" וצייר ציורים מיסטיים. השימוש שעשה אז באיקונות היה לשורש מסורת הציור הרוסי. ב-1908 ארגן מגזין "גיזת הזהב" תערוכה במוסקבה לגוגן, וואן גוך ומאטיס. הצבעים העזים והנחות המכחול שלהם השאירו עליו את חותמם, מה שבא לידי ביטוי בדיוקן העצמי שלו מ-1908. הוא החל להתפרסם יחד עם נטליה גונצ'רובה ו(לימים בעלה) מיכאיל לאריונוב.. ב-1911-12 החלה לשון ציורו לקבל את צביונה האישי המקורי, בבוחרו להשתמש בדמות האיכר כסמל, כמו הסופרים והאמנים שחברו לנפש הלאומית הרוסית. ב-1909 פרסם המשורר פיליפו מארינטי את המינשר הפוטוריסטי, שדחק באמנים להתכחש לאמנות העבר ולהתייחס רק לאלמנט המהירות, הטכנולוגיה והמכונית. הרוסים אימצו את הסגנון הפוטוריסטי האיטלקי, בשלבם אותו עם הקוביזם של פיקאסו ובראק. מלביץ' הטמיע כיצירתו את החידוש הזה, כי זלזל בגבולות שבין המופשט לייצוגי. וכל זה קורה כמה שנים לפני תערוכת הארמורי שואו, שעימה הביא אלפרד שטיגליץ לאמריקה ב-1913 את המודרניזם האירופאי, ובכך גרמה שם את המהפך בהמשך. כך שהרוסים הקדימו את כל היתר, ביוצרם מהפכה ששברה את כל הכלים והמציאה את האוונגרד, ממנו ינקה אמנות המאה ה-20. לפסוע בין 12 אולמות התערוכה זה לראות את כל התהליכים שעבר מלביץ'. כל שלב - מרטיט ומלהיב. אך שיאה של התערוכה הוא בהקרנת הסרט של האופרה "נצחון על השמש" שעלתה במוסקבה ב-1913. ליצירה חברו המוסיקאי מיכאיל מטיושין, המשוררים אלכסיי קרוצ'ניק וולדימיר חלבניקוב מאלביץ' עיצב את התפאורה ואת התלבושות, שכה מזכירות את הדמויות הנחזות כיום בסרטי הסיינס פיקשן וגיבורי העל למיניהם. תלבושותיהם היו עשויות מגופים כמו- מתכתיים שעוטרו בציוריו של מלביץ', שהתאפיינו במשטחי צבע גאומטריים. פשוט מדהים. גם את התאורה עיצב מלביץ', בעזרתה הפך את הרקדנים -שחקנים ליצירות פיסוליות. המוזיקה באופרה זו כה מודרנית ומופלאה, שאף אופרה כיום לא מצליחה לעורר תגובה כזו מהקהל. מלביץ' נטש את הקשר בין הצבעים והצורות של העולם הפיסי, ועבר היישר לעולם המופשט. תהליך דומה חל גם אצל אולגה רוזאנובה, שהייתה בין שורת אמני האוונגרד החדשנים המכוננים, ולולא מותה הטרגי ב-1918 בגיל 32 מדיפטריה - הייתה נחשבת לאחת מגדולי אמנות המאה. תערוכת היחיד שלה במוזאון מומא בניו-יורק הייתה העדות המרעישה לכך. ממש כואב הלב. הולדת הסופרמאטיזם שנת 1914 הייתה שנת המעבר של מ' למופשט, לדבריו - בשל העבודה על האופרה. אז יצר את עבודתו הנודעת "הריבוע השחור", שהפך לאחת מאבני הדרך של אמנות המאה ה-20. וכאן החל עידן הסופרמאטיזם שסחף אחריו את כל אמני האוונגרד הרוסי. לגירסתו של מ' אמן יכול להיות זה - שאין בין ציורו לבין הטבע דבר. את התערוכה ניתן לחלק לשלושה חלקים: הראשון, בו צייר ציורים פיגורטיביים. לאחר המהפכה הבולשביקית, שלטון הקולקטיב, שהביא עמו את הגולאגים, הרעב והמוות למיליונים, נראו ציוריו הכפריים כדיסונאנס, ודמות האיכר הפכה בציוריו לחסרת פנים, כמו פסל-דוגמן. החלק השני הוא מהפכת המופשט הגאומטרי ששולב בפוטוריזם, והתקופה השלישית, בשנות ה-30, בה חזר לנופים הכפריים ולדיוקנאות, ששילבו את הזיקה לפיגורטיזם של פעם, עם הפוטוריזם והקוביזם של פיקאסו לכן דמויותו חסרות פנים, אך מזכירות את ציוריו מ-1900. בין-לבין הוא עבר תקופות קשות מאד. ב-1919, בעיצומה של מלחמת האזרחים, עבר לויטבסק, ללמד במכון לאמנות שהקים שאגאל בעיר הולדתו באותה שנה. הכאריזמה שלו קנתה לו הרבה מעריצים, שהקימו קבוצת אמנים שהלכה בדרכו. ב-1922 חזר לפטרוגרד, והתמנה למנהל המכון לאמנות, אך עם מות לנין ב-1924 כשסטאלין תפס את השלטון, נשמעו קולות רבים נגד האוונגרד. בעקבות נסיעתו לגרמניה ב-1927 עם עבודותיו, זומן לאחר שלושה חודשים לחזור הביתה, ונאסר לחודשיים ב-1930 באשמת ריגול. חבריו הטובים דאגו להשמיד את רוב עבודותיו האסורות על-פי הדוקטרינה הסטאליניסטית.. הוא חדל לצייר, והתמסר לעבודות בסגנון ארכיטקטוני, שתאמו את סגנון הפוטוריזם, ולא לשם בנין באמת. המאקטים המוצגים בטייט מזכירים את הרעיון של גדול פסלי רוסיה אז, טאטלין, עם ה"מונומנט לאינטרנציונל השלישי". יצירה שאבדה, אך נשמר צילום שלה, שיש בה משהו נבואי שהקדים את דורו בכמחצית המאה, בתכנון החלק שבה המוקדש לתקשורת לווינים וטלוויזיה, שאז לא היו קיימים אפילו בדימיון. בעקבות מאסרו, חלה מ' בסרטן, ממנו נפטר ב 1935. האולם המוקדש לעבודות על נייר שלו, אליהן התייחס כאל סקיצות לציורי הצבע, הוא כעין רטרוספקטיבה מופלאה בפני עצמה. עבודות אלו שהוחבאו ונרכשו ע"י האספנים ניקולאי חארדזייב וג'ורג' קוסטאקיס - הם הבסיס לחשיפת האוונגרד הרוסי שנפל על העולם האמנותי כרעם ביום בהיר, כשקוסטאקיס, בן להורים יוונים שנולד במוסקבה, הצליח להוציא את האוסף שלו מרוסיה ולהציגו ב-1990 בניו-יורק. התערוכה היממה את קהל האמנות שם (כמדומני שראיתי אותה בגוגנהיים) והיכתה גלים בעולם. לראשונה נחשפו שורשי האמנות שמהפכת האוונגרד הביאה לעולם במשך כל המאה ה-20, וניכרת בה עד היום. ב-1928 כשחזר למוסקבה והכין את תערוכת הרטרוספקטיבה שלו למוזאון טרטיאקוב הנהדר, זה סימל את סוף עידן הסופרמטיזם. אז הוטל חרם על כל סגנון ציור מלבד אחד: הריאליזם הסוציאלי, שתפקידו היה להלל את השלטון הסטאליניסטי. ב-1929 חזר מלביץ' לצייר בסגנון פיגורטיבי, אך הדמויות שצייר היו חסרות פנים, וחולקו למשטחי צבע גאומטריים חלקים. ועם כל זאת - הדמויות לא היו דומות לאלו שעיצב לאופרה "הנצחון על השמש". אם האופרה הישראלית תיצור קשר עם מי שהזכויות בידיו, ותעלה את האופרה הזו - היא תביא לרענון ונענוע טוטאלי לא רק בישראל, אלא בעולם כולו, כי הדיה יהיו רבים. התערוכה תימשך עד ה-26 לאוקטובר 2014. חוויה שאסור להחמיץ.