"הרי אתה נושא את שמי" הנה הכותרת שניתנה לסדרת כתבות שפרסם העיתונאי נורבט לברט בשנת 1960, שבה ראיין את בניהם ובנותיהם של הפושעים הנאצים הבכירים. כעבור ארבעים שנה החליט שטפן לברט, בנו, לחזור ולעקוב אחר אותם הילדים, שבינתיים הפכו לאנשים מבוגרים. הבן גם הוסיף על סיפורם האישי של כל אחד מהם את סיפורה של החברה הגרמנית בכללותה, תוך שהוא מנסה לבדוק כיצד היא ממשיכה להתמודד עם הפשעים שנעשו בעבר.
זהו ספר חשוב מבחינת פסיכולוגיה-פוליטית ומבחינת סוציולוגית החברה הגרמנית. הוא כתוב בצורה בהירה ומעניינת, הודות לתרגומו של דן תמיר. זהו גם ספר עוכר שלווה, מטריד ומעורר מחשבות ומעבר לערך שלו כשלעצמו, הנו קשור לספרים העוסקים בבני המשפחה (כמו נשות בכירי הנאצים), או סרטים והעכשווי שבהם "אדם הגון", על הימלר כאיש משפחה למופת. על ארנסט הימלר (אחיו) כתבה נכדתו קטרינה, ספר בשם "האחים הימלר". מדהים לראות את המרחק הנפשי בינה (מי שנישאה לישראלי) לבין ביתו של היינריך הימלר גודרון (בורוויץ) הימלר, שחייה הוקדשו לטיהור שם אביה.
וולף רודיגר הס הבן הראשון בו עוסק הספר הנו וולף רודיגר הס, בנו של רודולף הס, בו אנו נפגשים בהמתנתו בלשכת הגיוס המחוזית במינכן בשנת 1959. הוא סירב להתגייס, באשר אביו ישב בשפנדאו. על כך כותב שטפן למברט הדברים הבאים: "בראשו של הבן הלכה והתקבעה משנה לשנה תמונה ...: הם לא משחררים את אבי מכיוון שהם לא מסוגלים להתמודד עם האמת, אותה אמת שאבי יספר. על הנאציונל - סוציאליזם, על היטלר, על השמדת היהודים, על טיסתו לאנגליה בשנת 1941, על אשמת המלחמה של בעלות הברית. זו הפכה להיות הגרסה של וולף-רודיגר הס: בפנים, בכלא, יושב הגיבור, ובחוץ הכזב הקולקטיבי. ביום מן הימים, אומר וולף-רודיגר הס, יתמוטט מגדל השקרים הזה, ויכירו בכך שהנאציונל - סוציאליזם היה דבר שונה לחלוטין מאותו משטר אימים לכאורה"(עמ' 64). בסופו של דבר הוא הוכר בשנת 1964 כסרבן שירות. את אביו נהג לבקר תקופתית ובסך הכול ביקרו 102 פעמים בכלאו עד לפטירתו.
למתן קו מחשבה שיסביר את התנהגות של היות "בנו של" מספר שטפן למברט אודות "תצלום המופיע באחד מספריו של וולף-רודיגר הס: וולף-רודיגר הקטן, אולי בן שלוש, נושא את מבטו אל אביו, הניצב כחצי מטר לפניו בידיים שלובות. אולם דמות המפתח בתצלום היא האיש המלטף בידיו את לחייו השמנמנות של הילד. זהו אדולף היטלר. רואים שהוא אומר משהו לפעוט. מה זה היה אני חושב: איזה סיכוי היה לברנש הצעיר הזה בין שני האדונים הלו? מה היה עליו לעשות כדי לא להיהפך למי שהוא?"(עמ' 66- 67).
מרטין בורמן לעומתו, בנו של מרטין בורמן, הנקרא גם הוא מרטין בורמן, מהווה אנטי תזה לבנו של הס (וגם לביתו של הימלר, עליה בהמשך). בכנסיית מריה קירכטל החליט מרטין בורמן להיות כומר. "הוא נהפך לנער המזבח והגיש בקשה להתקבל ללמודים במוסד החינוך של "תלמידי לבו של ישוע"(עמ' 75), ובשנת 1958 הושבע עם עוד 25 פרחי כמורה להיות כומר ב" אגודת המיסיונרים של לבו הקדוש של ישוע". בכך עבר שינוי משמעותי בחייו אך מבחינה דתית, יש להעיר, ששבעה מתוך שמונת ילדי משפחת בורמן, המירו לאחר שנת 1946 את דתם לקתולית
מרטין בורמן הצעיר נשלח לפי בקשתו לקונגו הבלגית "אזור פעילות מוכה עוני, שניצבו בו רק 15 מיסיונרים מול 170 אלף ילידים"(עמ' 80, לפי סיפורו של נורמן). אולם אין מדובר אך ורק בכומר קתולי הפועל למען החברה. הוא גם בכל זאת היה בנו של אביו שכן "גם על שולחן הכתיבה של הכומר מרטין בורמן ניצבה תמונתו של הרייכסלייטר מרטין בורמן. "אני הבן שלו", הוא משיב על שאלות העיתונאים המביכות"(שם).צד נוסף אצל מרטין בורמן הבן מגלה שטפן למברט כשהראשון כותב לו שהיה בישראל בכינוס של קבוצה ( המנוהלת ע"י הפסיכולוג דן בר- און) המפגישה ילדים לניצולי שואה עם ילדי נאציים. מעבר לכך, מעניים תכני החשיבה של מרטין בורמן הצעיר על יחסיו עם אביו. וכך מסכם זאת שטפן-" מרטין בורמן הצעיר יצר לעצמו את המבנה של חייו. מחד-גיסא, ניצב בו אביו, שהוא חב לו את חייו, ואת האב הזה הוא אוהב, גם כיום. הדיבר החמישי: כבד את אביך ואת אמך. מאידך-גיסא, ניצב האב מרטין בורמן שביצע פשעים איומים והעמיס אשמה כבדה על כתפיו. בלי האב הזה הוא ביקורתי מאוד, אם לומר זאת בזהירות. מובן שהמבנה הזה מתבסס על הדת, באיזו דרך אחרת היה מסוגל להתקיים? בורמן אומר שאין זה מעניינם של בני האדם לשפוט בני אדם אחרים, זהו עניין לאלוהים בלבד. אך האם המבנה הזה אינו סכיזופרני מעט? יהיו כאלה שאולי זה יישמע להם כך, אומר בורמן,"אבל לא לי. בשבילי זו האפשרות היחידה"(עמ' 88).
ניקלאס פרנק הדמות השלישית היא ניקלאס פרנק, בנו של המושל הכללי של פולין, הנס פרנק. בשנת 1960 עבד כעוזר במאי סרטים. במכתבו האחרון כתב כומר האב (שבכלא המיר את דתו לקתוליות) - "אני מאמין באמונה שלמה שאביכם עלה השמימה לאחר מותו ושזכה לגזר דין הוגן נוכח כס משפטו של האל. כעת מצא לבטח את השקט, את השלווה ואת האהבה שאין העולם יכול להעניק. עליך נורמן היקר (הבן הבכור-י.ב.), עדיין מוטלת המשימה להמשיך ולשאת את שם אביך בעולם הזה ותמיד להגן על כבודו..."(עמ' 94).
אב זה שמצא באמונה הקתולי את ישועת נפשו כתב יומן בעת המלחמה (אותם מסר בנו לקצין אמריקני בעת שהגיע לבית המשפחה) ובו ראיות מפלילות על מעשיו כמו למשל: "קיבלתי את המשימה לבזוז ללא רחם את שטחי המזרח הכבושים ולהפוך את המבנה הכלכלי, החברתי, התרבותי והפוליטי שלהם לעיי חורבות. 19.1.40"(עמ' 96).
ניקלאס פרנק אינו מפריד בין אביו לבין האדם אותו הוא מגדיר כ"פחדן, מושחת, תאב שררה, אכזר, רכרוכי"(עמ' 105). הוא פרסם על אביו סדרת כתבות בעיתון "שטרן" שנשאו את הכותרת החד-משמעית " אבי, הרוצח הנאצי". שטפן לברט מזכיר ש"ניקלאס פרנק גילה זעם משולח רסן באותה סדרת כתבות, ועבר כל גבול עיתונאי.
הוא תיאר כיצד ב-16 באוקטובר, היום שהוצא בו אביו להורג בתלייה, אונן על תמונת אביו המת"(שם). בהמשך מסביר שטפן למברט ש"עמיתה למקצוע, עיתונאית יהודייה, התקשרה אליו פעם בגלל זה ואמרה שהיא חושבת שבאמצעות האוננות שלו בהיותו ילד בלילות השנה למות אביו עימת את תשוקתו לחיים עם מות האב." זה שכנע אותי מידית", (עמ' 114). אולם, הצד השני של המטבע שהוא "שב ומזהה את פחדנותו של אביו גם בו, הוא מרגיש את לבו של אביו הולם בקרבו- ונקרע מבפנים"(שם).
בהתקף שיכרון שנמשך 12 שבועות חורפיים, בחדר שינה לא מוסק הוא כתב ספר התחשבנות על אביו. הוא נזכר עת הצטרף לאביו לסיור במושב האחורי של המרצדס במחנה ריכוז." פעם אחת הרשו לי לצאת החוצה, פרס על שחייכתי יפה. בית מסורג, מבואה חצי אפלה, זרוע מניפה אותי גבוה לפני דלת כבדה, והייתי אמור להסתכל דרך חרך קטן."שם בפנים יושבת מכשפה רעה, רעה מאוד!" אמר האיש, ראיתי אישה שעונה על הקיר, אינה מבטיה סביב, רק נועצת מבט ברצפה. אני מתחיל לבכות. "היא לא תעשה לך כלום, בקרוב היא תמות" מנחם האיש"(עמ' 111).
גורדון הימלר הדמות הרביעית היא ביתו של היינריך הימלר, גודרון הימלר (לימים בורוויץ), המהווה ניגוד גמור לזו של ניקלאס פרנק. אביה היה תלמיד טוב ועדין ואחד מחבריו לספסל הלימודים העיד לימים ש"הוא לא מסוגל לפגוע בזבוב". חבר אחר אמר: "היינריך היה שה תמים".....זו תמונה אחת: טבע רך, צמחוני (ארוחת הבוקר האהובה עליו הייתה כרישה ומים מינרליים), פעיל מסור בהגנה על בעלי חיים. הוא אהב מעוד גינות של צמחי תבלין וכל חייו לא סבל שסיפרו בנוכחותו בדיחות גסות על נשים. הייתה לו משיכה מסוימת לתורות הנסתר ...לא היה איש שלא העיד עליו שהיה אב משפחה טוב ואוהב. סיפרו שמיד מצא זמן פנוי להקדיש לבתו גודרון" (עמ' 36).
אותו האיש, היה האיש שנשא את הנאום בפוזנן בפני מפקדי אס. אס, בו אמר בין השאר: "כלל יסוד אחד חייב להישאר תקף באופן מוחלט בנוגע לאיש האס אס: עלינו להיות ישרים, הגונים, נאמנים וחדורי אחוות לוחמים כלפי בני דמנו, ולא כלפי אף אחד אחר...לעולם לא נהיה גסים או חסרי לב היכן שאין בכך הכרח, זה ברור. אנו הגרמנים, היחידים בעולם הזה הנוהגים יחס הגון כלפי בעלי חיים, נתייחס בהגינות גם לחיות אדם האלה ( העמים האחרים כמו הרוסים-י.ב.), אך יהיה זה פשע נגד הדם שלנו עצמנו לדאוג להן ולהביא להן אידיאלים...אני רוצה גם להזכיר באוזניכם, בפתיחות גמורה, פרק קשה ביותר. בננו, יש לדבר על כך פעם אחת בגילוי לב, ואף על-פי כן לעולם לא נדבר על כך בציבור...אני מתכוון לפינוי היהודים, להכחדת העם היהודי"(עמ' 36- 37).
כשנפגש נורבט לברט עם גודרון הימלר היא אמרה לו שאינה מאמינה שאביה בלע את גלולת הרעל, הגם שהאמינה שאביה אכן מת. קודם לכן, כשנפלה לשבי האמריקנים התמוטטה כשנודע לה שאביה הרעיל את עצמו. היא סגדה לאביה ובכל מקום הציגה את עצמה כביתו של הימלר ואף תכננה לכתוב עליו ספר, שמעולם לא כתבה. שנים רבות הייתה פעילה מרכזית באגודת "עזרה שקטה" שסייעה לנאצים בכירים לצאת מגרמניה או לבסס את מעמדם בה מחדש. "לפי דיווחים ממקורות שונים היא מופיעה ברצון גם באירועים של הסצנה הניאו- נאצית. היא נהנית מאהדה"(עמ' 144). בדירתה במינכן היא תלתה תצלומים רבים של אביה וגם ציורים שלו ושל אימה." אנשים המכירים את הדירה הזאת אומרים שאפשר לקורא לה גם מוזאון גרינג"(עמ' 156). (על אדה גרינג, עמ' 145- 157, ועל האחים פון שיארך עמ' 166-178).
בשיחתו עם קלאוס פון שיראך, בנו של בלדור פון שיראך (מנהיג הנוער ההיטלראי) אומר זה למראיינו, שטפן למברט, "שאת הנאציונל-סוציאליזם אפשר להבין בצורה הטובה ביותר אם בוחנים אותו מנקודת המבט של דת. חשיבות הסגנון, הפתוס של המסר. רק כך אפשר להסביר במידה מסוימת מדוע כה רבים הלכו אחריו ללא הסתייגות. דת, שימוש לרעה בדת. פונדמנטליזם. המסר היה: זכותו של החזק, הבריא שווה יותר מן החולה. היפה מן המכוער. הגרמני יותר מהזר. הצעיר יותר מהזקן. החוזק חשוב, החולשה ראויה לבוז: זה היה חוק הטבע". ועל כך חושב שטפן- "אולי זה מה שעיצב את הטרגדיה של כל כך הרבה ילדים נאצים? מה שהם היו זקוקים באופן הדחוף ביותר כדי לנהל את חייהם היה חולשה, ההודאה בחולשתם שלהם. אולם זה הדבר שהוריהם לימדו אותם פחות מכול"(עמ' 178).
