מה יש לנו בהצגה? אח ושתי אחיותיו, וניה וסוניה שגרים בבית שאחותם, השחקנית המצליחה מאשה, שנושאת בעולו הכספי. וניה וסוניה חיים בשעמום טוטאלי כמו כל גיבוריו הכפריים של צ'כוב. עמם גם המשרתת קסנדרה, בעלת יכולת ניבוי, כמו קסנדרה המיתולוגית, דמות לא צ'כובית, שתיקי דיין נוסכת בה חיים ועסיסיות, וגורמת לקהל לצחוק ולהפיג את אוירת היאוש בבית. מאשה, שמגיעה לבית הכפרי רק כדי להשתתף במסיבת תחפושות של ידוענים אצל השכנים, היא דמות נפוחה בחשיבות עצמית, אנוכית וקנטרנית. ענת וקסמן עושה אותה בשלמות עד כדי הצלחה לעצבן אותנו ואת אחיה ואחותה. וניה - רמי ברוך, משלים עם המצב, ומנסה לפשר בין שתי האחיות; אודיה קורן כסוניה, מיואשת, לא מאושרת ופסימית. ברוך מכניס לתפקיד את כשרונו הרבגוני האדיר, ויכולתו להקרין על הקהל טונות של רגש. אודיה קורן כסוניה - עושה לנו כאן חגיגה של עושר רגשות והבעות, ורוכשת את לב הצופים, (כמו בתוכנית הרדיו שלה בגלי צה"ל, יחד עם נתן דטנר). המפנה מתחולל במחזה כשמאשה מגיעה לביקור, הפעם עם "שפיץ", בחור צעיר, שחקן בתחילת דרכו, ששואף להצליח בכל מחיר, גם להיות מאהב לאשה בוגרת ממנו, שיכולה להיות אמו. גל אמיתי כה רבגוני ודינמי במשחקו, וכובש את הקהל כמו בכל תפקיד שעשה עד היום, כמו ב"הגיבן מנוטרדאם בת' באר שבע, ובמיוחד בהצגות שכיכב בהן בסטודיו יורם לוינשטיין. חזותו המצודדת בצורה לא רגילה תואמת לאישיות הדמות, ומרעננת את הבמה, והוא מפתיע ומשעשע במיוחד בסצינה בה הוא לובש את המכנסיים ללא מגע יד. כך גם דנה מיינראט מרעננת את הבמה כ"נינה". יופיה, קיסמה וחינניותה מלאת התום, עונים לדרישת הדמות, ובמונולוגים שלה היא נכנסת ללב הצופים. ככלל, ההצגה היא מעדן תאווה ותענוג לשחקנים, שכולם מבריקים במשחקם, ובמיוחד במונולוגים של כל אחד ואחת מהם. בהם רמי ברוך ותיקי דיין מגיעים לשיאם, וענת נכנסת לטראנס מרוב התרגשות. תיקי, בסוף המחזה נותנת בתיחכום את הקצפת של יכולתה. כך שההצגה, גם אם שמה ללעג את החיים המשמימים ללא עשיה, חיים של בטלה באמריקה כיום, שמתבססים בסיפור על החיים המנוונים של האצילים ברוסיה של צ'כוב, הרי הקטעים בהם האייפונים והמיסרונים הופכים לחשובים יותר מכל - הם הם הביקורת הנוקבת של המחזאי על חוסר התקשורת שלנו כיום, דווקא בגלל התפתחות אמצעי התקשורת. המחזה שם את האצבע על הרבה נקודות אנושיות רגישות, וגורם לקהל לחוש הזדהות, ויכולתו הנפלאה של הבימאי משה נאור ליצור את התמהיל הנכון ביניהם, היא שעושה את המחזה למענג ומהנה ביותר. התפאורה שבחזיתה נראית ארכיטקטונית, הודות לרקע של סשה לישיאנסקי (הראשון במעלה בשורת מעצבי התיאטרון שלנו), אך מאחורי הבית, במיוחד לקראת הסוף, כשהתאורה ההולמת מדגישה את היצירה האמנותית המדהימה של כמו-עצים המשתרגים זה בזה, בסגנון אר דקו נהדר המתגלה לעינים - אתה מבין עד כמה עיצוב במה חשוב לא פחות מיתר מרכיבי היצירה. כך גם עיצוב התלבושות של אורן דר, שסמרטיטותם של בגדי סוניה לעומת האלגנטיות של מאשה מדגישים את התהום הכלכלית והנפשית שביניהן. גל אמיתי -(בבגדים או בלעדיהם), בגדיו מדגישים את קוי מיתאר גופו הבנוי לתפארה. גם תלבושות התחפושות מלאות חן ודמיון ובצינה בתלבושות המסכות, דווקא חושפת את כל רבדי הנפש של כולם, ומובילה להתפתחות המפתיעה והאופטימית. שירי הביטלס שעיבד אורי וידיסלבסקי - מעניקים את האווירה הנכונה, עם טאץ' של קלאסיקה, מרנינים, שהפכו מכבר לפנינים. הסוף האופטימי שיצר דוראנט, ההומור הנשכני המדגדג והמשחק המעולה ומלא הקצב - עושים את "וניה, סוניה מאשה ושפיץ" ליותר מהנים ומפנקים ממחזותיו הארוכים של צ'כוב, מה גם שיש בהם גם ערך רוחני מוסף, ולכן זוכים להמלצה חמה לחזות בהצגה. בקאמרי או בחיפה.