עד כמה האווירה הפסימית מוצדקת? "אני לא חושב שהעיתונות התחקירית מתה", מאבחן ד"ר ישגב נקדימון, בעל משרד המתמחה בליטיגציה ודיני תקשורת, בין היתר היועץ המשפטי של חדשות ערוץ 2 ומייעץ גם ל"ליברל". "מההיכרות שלי את כלי התקשורת המרכזי שאני עובד איתו, חדשות ערוץ 2, כל חומר בעל עניין ציבורי שמצדיק בדיקה תחקירית, נבדק, ואם מה שנמצא הוא בר-שידור מבחינה משפטית, כך שניתן יהיה להגן עליו אחר כך, הוא משודר".
ש: מה פרקטיקת העבודה שלך כיועץ משפטי על תחקיר של חברת החדשות? "אני בדרך כלל שמח להיות מעורב בתחקיר החל מהשלבים הראשונים ביותר שלו. כמו פרקליט מלווה בחקירת משטרה. בחדשות 2 יש מדיניות, שמערבים אותי בתחקירים המרכזיים מהשלבים הראשונים, כדי שהתחקירנים לא יימנעו מדברים שצריכים לעשות ושיוותרו על דברים שלא צריכים לעשות. אני מנחה אותם מה הדברים החשובים להגנה מבחינתי, אם הדבר יגיע לבחינה משפטית, מכוון אותם לנקודות יותר חלשות או טעונות חיזוק, ומלווה את העבודה כדי שבמוצר הסופי תהיה חשיפה לסיכון מועטה ככל שניתן".
את סוגי הראיות שמעלים התחקירנים בחכותיהם, מחלק נקדימון לשלושה סוגים. "אני כיועץ משפטי רוצה כמה שיותר ראיות ישירות וקבילות לכך שהטענה היא נכונה. לראות מסמכים וצילומים, לשמוע הקלטות, זה החלום של היועץ המשפטי. אני מכוון את הצוות להביא לי כמה שיותר דברים כאלה. אם אין לי את זה, אני פונה למעגל השני - כמה שיותר מקורות, שיהיו בלתי תלויים זה בזה, שאפשר יהיה להצליב בין המקורות השונים, מידת המהימנות שלהם. אם אומר לי את זה מקור מהימן, זה לא כמו עובר אורח. אם אומר לי את זה איש ציבור, זה נותן יותר משקל ומחזק. המעגל השלישי הוא לעתים לא פחות טוב מהראשון, והוא התגובה של מושא התחקיר. יש לנו מצבים שאנחנו לא בטוחים בדברים מסוימים, ומושא התחקיר בא ומאשר אותם, ואז בוודאי שיקשה עליו אחר כך בהליך המשפטי לטעון שהוא נפגע מדיבה חמורה ושקרית. היו מקרים, שאמנם לא כל התחקיר היה מבוסס על התגובה, אבל שמושא התחקיר שם לנו את הפלומבה על דברים שלא היינו בטוחים בהם".
עו"ד טלי ליבליך, שותפה במשרד ליבליך-מוזר המתמחה בדיני תקשורת ומייצג בין היתר את
הארץ ו
ידיעות אחרונות, מעדיפה את גישת הבלש. מתחילים בקצה חוט, מתחילים למשוך וכשמגיעים למקור חסוי נותנים לעיתונאי את הספייס שלו. "אם יש לך קצה חוט כלשהו, אתה מגיע אליי, פורש את מה שיש לך, וביחד חושבים איך אפשר להמשיך מכאן. אני לעולם לא שואלת מיהם המקורות. לי זה לא משנה מי האיש, משנה לי מה הובטח לו, מה מערכת היחסים של העיתונאי עם המקור. הזהות של המקור לא רלוונטית, אלא אם מדובר למשל באדם שהורשע בעדות שקר. לכן אני לא רוצה לדעת ולא שואלת, אלא אם העיתונאי מספר לי כמובן".
בהמשך הדרך, אומרת ליבליך, היא נוקטת גישה מקסימליסטית, שלא בהכרח פופולרית אצל עורכי דין בתחום שלה, במטרה לאפשר לעיתונאי לפרסם כמה שיותר, עד גבול האפשר. "יש קליינטים שאומרים לי, 'אני לא רוצה לקחת סיכונים בכלל, תנקי לי את הכל'. כי היום תביעות נהפכו לסוג של חרב, זה קיים בצנרת. אם אתה מפחד שיגישו נגדך תביעה על מיליונים, ובית המשפט יקבל את התביעה, ועלול לקבוע אפילו כמה מאות אלפים, אז השיקול הכספי נכנס לתמונה. כלי התקשורת היום הם עניים, אין כיסים עמוקים. אז השיקול הכספי קיים, אבל הוא לא רלוונטי לתהליך שצריך לעשות. אם יש לך מידע שיש בו עניין ציבורי - אתה מפרסם אותו, בגדול, במגבלות המותרות. ככה עובדים כלי התקשורת שאני עובדת איתם".
"בנושא המקורות", אומר עו"ד
אלעד מן, היועץ המשפטי של עמותת "הצלחה", "לא הייתי סומך על שיקול דעתו של הכתב, חייב להיות מנגנון מערכתי של בחינת טיב מקורות. צריך לבנות מנגנון דיסקרטי, מצומצם ככל האפשר, שיאפשר להעריך נכונה את טיב המידע שמביא המקור. כמובן שעדיף שיישב עורך דין במערכת, שזה תחום התמחותו, שייתן את הבקרות הפנימיות הראשוניות".
