המחזה החדש שכתב גור קורן "המוגבלים" מעז לקחת כמה ז'אנרים, לצקת אותם לעלילה קומית מטורפת ובלתי ריאלית כמעט, שכופה עליך לנגב את דמעות הצחוק ללא הרף זאת - תוך הצבת שחקנים בכל התפקידים, שלא רק שהם מקצועיים ומשובחים, אלא שכאן ניתנת להם ההזדמנות להתפרע, לשחרר כל עכבות, ולהחצין את מלוא יכולותיהם: הקומית, דרמטית ואנושית הגלומות בהם כאחד.
הסיפור הכמו-הזוי מקורו בצירוף של שני מקרים שאירעו. על כל המקורות מתוודה בתכניה המחזאי בגילוי לב הראוי לשבח, ומכאן הכל נעשה מובן. למשפחת מאפיונרים העוסקת באספקת סמים לחו"ל, קורת תקלה. בעטיה, הם עלולים לאבד את "קו השיווק" לאותה ארץ, לטובת משפחה מפיונרית מתחרה. הבן שלהם, גאון מחשבים בוגר הטכניון, (
יניב ביטון, כוכב-על וקומיקאי בחסד עליון), המשלב אנושיות וציניות עם תמימות, מנסה לעזור להם בניהול העסק תוך ניצול הידע ההייטקי שלו. הוריו,
יורם טולדנו וענת מגן-שבו, חפים מכל הידע הזה, אך האם, כל העת מתנגדת לשיטות החדשות, וטוענת שבזמנו של אביה הגנגסטר ז"ל (ששון גבאי שתמונתו תלויה במשרד כמו היה אייקון דתי או נשיא המדינה), את ההעברות עשו בצורה פשוטה וחכמה לא פחות.
היתקלותו של האב בבחור מוגבל נפשית, המבקש ממנו לתרום למען חבורת מוגבלים המבקשים להציג הצגה בפסטיבל במקדוניה, שהיא במקרה היעד של "קו ההעברה", מעוררת אצלו את הרעיון: לנצל את מטענם כדי להבריח בתוכו את הסמים, כי מי בכלל בודק מפגרים, חרשים ואילמים? ומכאן מתחילה העלילה לתפוס אותך בגרון. כדי לממש זאת, הוא עוטה על עצמו תפקיד שונה ממהותו האמיתית, ומתחזה למפיק-ספונסר של הלהקה לנסיעתה עם ההצגה לפסטיבל המוגבלים במקדוניה.קטעי התחזותו למפיק, עם כל בורותו, מהווים שיאים קומיים מבריקים.
חבורת המוגבלים (אסור לומר "מפגרים") מקסימה אותנו אחד-אחד. כל אחד עם המוגבלות שלו, וביחד, כל שחקן עושה את התפקיד בצורה מבריקה. כמו
אפרת בוימולד כעיוורת יפה המשחקת בהצגה-שבתוך-הצגה את יוליה.
נדב ניטס משכנע בתפקידו כלקוי שכלית, ילדותי, העושה את "רומיאו" בחוסר כשרון מוחלט. מה שמאפיין את רוב ה"שחקנים" המוגבלים. כמו
אורנה רוטברג כ"חמדה", שבאמצע החזרה הגנרלית להצגה רומיאו ויוליה, לא פוסקת מלבלוס כריכים;
דיקלה הדר כ"קשת" - הבימאית (הנורמלית) של להקת המוגבלים, מבריקה במשחקה בדיאלוגים שלה. <
כ"כהנא" בתפקידים שונים, שבכולם בולט פיגורו הקשה אך מלא החן, כובש כל לב. ליאור גרטי כ"נדיב", מקסים, ומכמיר במיוחד בסצינת הנישואין של רומיאו ויוליה; יניב לוי במשחק מאוד רבגוני וכובש כ"ינון", חסר הכשרון באופן מוחלט בהצגה-בתוך ההצגה של המוגבלים, שכל שמעניין אותו הוא מתי כבר יוכל לרכוש בדיוטי פרי את נעלי "פומה" בהן הוא חושק. אך על כולם, מנצחים על התפתחות הדרמה הקומית יורם טולדנו, שכאן ניתנת לו האפשרות להמחיש את כשרונו המגוון על כל צדדיו. פשוט נפלא. כך גם ענת מגן-שבו, (שהפציעה בהצגת "מיקווה"), כאן, כמעצבת שמלות כלה - ממשיכה להיות הדמות הריאלית במחזה אך שופעת אימרות קומיות ומעוררת את בלוטות הצחוק ללא הרף. לידם - בנם האינטלקטואל, יניב ביטון, שמאז הופעתו ב"חקירת מותו של אנרכיסט מפוקפק" רק עולה ועולה, וכאן הוא ניצב בראש סולם הקומיקאים שלנו. ולהצחיק - זה הרבה יותר קשה מלשחק דרמה, אומר שייקה לוי מהגששים.... איש השרירים, שומר הראש של המשפחה המאפיוזית, הוא "טיראן", חי מאור בהופעה מרשימה מאוד בחזות, בביטויים מהסלנג המפיונרי, השש לקבל הוראות במיוחד כשמדובר ב"למחוק" כל מי שיצוו עליו: כל רגע בו הוא על הבמה - מרנין במיוחד, והוא כניצוצות אור המגיהים על כל האירועים המתרחשים בתזמון מופלא ובסופר מקצועיות של הבימאי. הופעתה הכה נוגעת ללב של אורטל אוחיון כאילמת, מדגישה את יופיה ועושר הבעותיה. עיצוב התלבושות המוקפד והיפהפה של אולה שבצובלילי בן נחשון, המוזיקה של < (צעיר היוצרים), התאורה של קרן גרנק ועזרתה של ענת נתנזון לבימאי - כל אלה תורמים את חלקם להפקה הכה משובחת ומתוקתקת לעילא ולעילא. ההצגה מביאה להתעלות מצב הרוח, ממלאה את הצופים בעונג ללא גבול, כך שהשם "מוגבלים" הוא ממש ההפך ממה שקורה על בימת בית לסין. הבימוי פורץ גבולות במיזוג הז'אנרים של הריאליה, החלום, ההזיות והמצב הכביכול לא נעים של להיות מוגבל מאיזו שהיא סיבה. הצופים יוצאים עם חיוך והרגשה נהדרת, בכמות כזו - שנדיר לחוות בקומדיות. גם אלה היושבים קפואים לרוב בקומדיות - משתחררים מכל החרצובות, וצוחקים עד דמעות. הצלחה כבירה חסרת ממדים. ושאפו ליוצרים ולשחקנים. 