בכל שנה מעמיד בית צבי כמה מחוננים שבהמשך מתכנסים אל כנפי התיאטרונים המשובחים, ומצליחים לגרום לתיאטרון הישראלי לנסוק עוד ועוד. אך כמות כזו (13) של זמרים-שחקנים-רקדנים-קומיקאים שכל אחד מהם מפגין את כלל מיגוון התכונות הללו יחדיו - לא נראתה מזמן. השירים "מילור" "שאנז אליזה", "אלין", החיים בוורוד", פאדאם פאדאם", "לה בוהם", המאמא" ועוד - שהפכו כבר לקלאסיקה שתמיד מרעידה את הלב של גדולי השאנסוניירים הצרפתים: אדית פיאף, ז'אק ברל, שארל אזנבור, כריסטוף, ז'ורז' מוסטקי, וז'ורז' בראסנס, ממחישים לנו עד כמה הם היו גדולים במוזיקה, במילים ובהיגוי הנפלא של השפה הכה רומנטית. בניגוד למה שאוזנינו נאלצות לשמוע במחוזותינו במוזיקה המקורית העכשווית שלנו. הפעם - ההיגוי נשמר גם כאן בקפידה ראויה לשבח הודות להדרכתה המוסיקלית של דוקי עצמון ולהדרכת הטקס הכה מדויקת של ענת זמשטייגמן, עם התרגומים היפהפיים של אלי ביז'אווי, אלון אופיר, נעמי שמר, אבי קורן, דניאל אפרת, אהוד מנור ועוד. אך אין זו רק "אשמתם" של הקבוצה המחוננת הזו. כי הבימאי הכה מוכשר (גם כשחקן הקאמרי ב"סיראנו" למשל) עידו רוזנברג, וכן הכוריאוגרף המצטיין והרקדן כשלעצמו שחר פרץ, עשו מלאכה כה נפלאה עם החומר האנושי אותו לשו ויצקו ממנו את הערב הקסום הזה, כך שחייבת הייתה להיות תוצאה שכזו. ההצגה המושקעת בתפאורה יצירתית מסוגננת אך משאירה את רוב הבימה לרווחת המופיעים, אותה עיצב אדם קלר, התלבושות המרהיבות שהתחלפו בכל נאמבר, אותן עיצבה נטשה מנטל, התאורה המקצועית לעילא של אורי מורג עם הפולו-ספוט הכה חשוב (שלצערי חסר ברוב הבמות הרפרטואריות, ולכן חלקים מהבמה נשארים בעלטה גם כשהשחקן המדבר עובר לחלק זה של הבמה), הדרכת המקהלה של המוסיקאי הצעיר והמחונן אמיר לקנר את חלקם של המופיעים ברקע הסולנים, והתזמורת החיה בירכתי הבמה שהפליאה בנגינתה - כל אלה היו המרכיבים הנוספים שתרמו להצלחת המופע. ומה סיבת ההתפעמות מהמופע של הצעירים? כל אחד מהם, מלבד קולו המשובח, הפגין גם יכולות קומיות מגוונות נהדרות כמו אבירם אביטן, יכולות מחול בלט קלאסי כמו בל וענונו, יכולת דרמטית עם חופן קסם אישי של נדיר אלדד, יכולת אקרובטיקה וקומיות של יהב קדוש, וקולותיהם הכה מרשימים של נעמה פרידמן, שיר קאופמן, נדב הנדלר שצבעי קולו והבעותיו דיים כדי לרתק את הצופים, עמית גיל, ניל משען, יעל חיימובסקי, נועה לפידות, ליטל אקריש, ניל משען והמרטיטה מכולן - מור כהן בשיריה של אדית פיאף האלמותית. אהבתי את קטע הנגינה בסקסופון שהפגין אחד השחקנים לפני שפצח בשירה - נגינה ג'אזית שהזכירה את הימים בהם הג'אז האמריקני פרח בפאריס. אין ספק, שכל אחד מהמופיעים יתבלט בהמשך השנה בהופעותיו/ה בהצגות דרמטיות, קומיות ומה לא. וגם אם קשה לזכור את כל שפע הכשרונות הרבים האלה במופע אחד, הרי זה יתבהר כשנתייחס לכך בהמשך השנה. לבית צבי ולמנהלו האמנותי החדש ארתור קוגן מגיע השבח על תוצרת כה מעולה, כבר בתחילת השנה, ולסטודנטים המלבבים את האוזן והעין נאחל המשך הצלחות שכאלו, גם השנה וגם בעתיד. ההצגה תעלה עד ה-18.11 באולם תיאטרון רמת גן.