עד כמה עזה האהבה, ומה כוח השפעתה על התנהגותו וחייו של אדם, ממחישה הצגת "מתים מאהבה", שעודד קוטלר כה צלח בבימויה. הסיפור מתרחש אי-שם במוטל, במדבר האמריקני של המיד -ווסט/דרום. מיי, אישה בלונדית יפהפיה חטובה וסקסית מתכוננת לפגישה עם הדייט שלה. עוד טרם בואו, מגיח לפתע לחדרה קאובוי צעיר, מלא הורמונים ואנרגטי, וכבר מהרגע הראשון מתגלע הקונפליקט שבקשר ביניהם: מצד אחד -משיכה עזה פיסית עד בלי די, תוך תקופות התרחקות בהן הוא עוזב אותה, שגורמות לה לשנוא אותו ולכעוס עליו. אהבה עזה כמו זו, עם מעברים כה קיצוניים מהקצה אל הקצה - אינה משהו יומיומי, ומוגשת באכספרסיביות חזקה, (מבלי לעבור את הטעם הטוב) כשרחל שלמה מרכזת אליה את מלוא תשומת הלב. העוצמה והכנות שמשחקה חודרים לכל צופה, ומאירים את חותמם עוד הרבה אחרי שהולכים הביתה ומתעוררים למחרת... בתוך סחרחורת החגיגה וההילולה של שני בני הזוג המצודדים, עולה בין יתר הטענות של מיי כלפי אדי (דניאל זהבי) נושא הבגידות שלו, כשהאחרונה ביניהן היא רוזנת או משהו דומה. אחרי סערת הכחשות מספר, הוא מודה באשמה אך טוען "שלא הייתה לזה שום משמעות לגביו". אך ההפתעה והשינוי במתרחש, קורית כשמגיע ה"איש", כפי שמגדירה אותו מיי, שהוא הדייט שלה, כדי ללכת לקולנוע. אורי הלוי כ"מרטין", בשקט הפנימי, ביושר ובקונבנציונליות שלו - משהו שמיי חולמת עליו תמיד - מאזן את כל הסערה והצלצולים שבינה לאהובה אדי, ומעניק שיווי משקל להצגת הדברים. מרטין מעצם אישיותו מהווה סיבה לאישוש רצונה של מיי לעזוב סופית את אדי, ולממש את כמיהתה לחיים נורמליים, מאוזנים. אך ברקע של שני הגיבורים, שליבם ורגשותיהם הם ליבת המחזה, מופיע מדי פעם טיפוס סוריאליסטי, שרק הם, כל אחד לחוד, מסוגל לשמוע אותו ולראותו. זהו "הזקן", שאמנון מסקין עושה אותו בצורה מבריקה, וכה משמעותית. בהמשך, מתגלה הסוד שהשניים ניסו להתעלם ממנו כל חייהם, במיוחד ב-15 שנות הזוגיות הנפרדת ומתאחדת כל פעם מחדש - אך לשווא. הזקן מזכיר להם את האמת, ומגלה אותה גם למרטין, שמסרב להאמין לכך, והדרמה רק מתעצמת. המינון הכה נכון בו כיוון עודד קוטלר את השחקנים, (עימם הוא עובד ב"סדנאות הבמה" המיועדים לשחקנים, יוצרים ואנשי תיאטרון מקצועיים), מינון זה נותן תוצאה מושלמת מבחינת ההדגשים במקום הנכון, הקצב הסוחף, והאמוציות שהוא גורם להם להחצין ברגעים הנכונים. דניאל זהבי אומנם אינו קשוח כמו סם שפארד בסרט, ואולי קצת פחות עם סממני קאובוי מסוקס ומחוספס, אך רגישותו ועדינותו כשאינו מתפרץ גורמים לצופים לחוש אליו אמפטיה רבה בשל כך, ולא רק להפנותה כלפי מיי, שכאן היא ה"מרילין מונרו" של ההצגה, עם כל ההשלכות של חייה הלא מאושרים של הכוכבת הנערצה. לשבחו של הבימאי יש לציין מלבד הליהוק והבימוי, גם את בחירתו במעצב במה פולני צעיר ומצליח בוורשה, אדן קוט, המתגורר בלודג', פולין, ואת התאורן שעשה עבודה מעולה - אפרים אוגד, את מוסיקת הקאנטרי המקסימה הפותחת את ההצגה, ומכניסה את הקהל היישר לאוירת הקאנטרי האמריקני, את בנית התפאורה של אלכס גולדין מהקאמרי, התיאטרון שאף עזר בתלבושות, כמו גם ת' בית לסין, ובכך, עם תרגומו של בן בר שביט, הושלמה מלאכת היצירה לחוויה תיאטרונית מהמעלה הראשונה. וכמו שהזכרנו כבר, כשיש מחזה טוב, וכמו-כן בימאי וקאסט משובחים - יש לרוץ לתיאטרון.