השופט: נסר אבו-טהה, בית המשפט המחוזי בבאר שבע המועד: יום ראשון, 14.9.14, שעה 10:00 הנושא: מעצרים עד תום ההליכים כאשר נכנסתי לאולמו של נסר אבו-טהה, עמדה סניגורית וביקשה דחייה כדי לעיין בתקליטורים של חומר הראיות בנוגע למעשי שוד בתחנות דלק. אבו-טהה לא ממהר להסכים: "הייתה לך דחייה מ-25 באוגוסט והיום 14 בספטמבר וגבירתי לא טרחה לבדוק". הסניגורית נעלבת: "זה לא יפה להגיד שלא טרחתי", ומסבירה שיש בעיה בקידוד של אחד התקליטורים. אבו-טהה: "תראי את הדיסק עכשיו". לאור טענותיה, מעיין אבו-טהה שוב בכתב האישום ומציין שהאישום הוא "בצוותא חדא". אבל זו בדיוק הטענה שלה: באחד האירועים הלקוח שלה לא היה בתחנה אלא נשאר במכונית.
אבו-טהה מבקש מהסניגורית להתייחס לתסקיר, שלא ממש התלהב מחלופת המעצר שהציעה, והיא מודה: "זו החלופה היחידה שיש לנו להציע". התובע מתבקש להגיב על הטענות העובדתיות, ואומר: "יש עדויות ברורות של המתלוננים". אבו-טהה, כפי שוודאי כבר הבנתם, לא קונה הצהרות כאלו: "למשל? תגיד לי מה אמר המתלונן". הסניגורית מתערבת: "כל הזמן [העדים] אומרים 'השמן' וזה לא שלי". אבו-טהה מפנה את מבטו לספסל הנאשמים: "תעמוד רגע" - ואכן ניכר שמדובר באדם רזה.
אבו-טהה דוחה את התיק למתן החלטה ב-18.9.14, אבל הסניגור מבקש שהדיון יהיה בשעה 12:00, כי ב-08:30 יש לו סיכומים בבית המשפט בקריית גת. אבו-טהה, מתברר, דואג לנאשם יותר מאשר סניגורו: "להחזיק אותם מהבוקר [בתא המעצר בבית המשפט] בשביל החלטה של דקה? אפשרות אחרת", הוא אומר אחרי רגע של מחשבה, "ששניכם תסכימו למעצר תוך שמירת הזכות לבקש עיון חוזר". שני הצדדים מסכימים וכך אבו-טהה מחליט.
"הקורבן אשם, פושע!" אולי אתם זוכרים מהשבוע שעבר את התיק בו אמר השופט
אליהו ביתן לתובעת, שיותר מתאים לדון בו בבית משפט השלום. ובכן, אותו תיק עולה כעבור זמן קצר בפני אבו-טהה, שדן בשאלת מעצרו של החשוד. הסניגור מתחיל לומר לאבו-טהה מה אמר ביתן, ואבו-טהה תוהה: "מאיפה הוא מכיר את התיק?". הסניגור: "זה קבוע היום בפניו. הוא אמר שלפי הניסוח זה מתאים יותר לבית משפט שלום".
את אבו-טהה זה לא מעניין, כי עליו לדון רק בשאלת המעצר. "יש מחלוקת לגבי הראיות?", הוא שואל. הסניגור משיב, שטענותיו מתייחסות לעילת המעצר ולא לראיות. אבו-טהה מעיין בתיק ופונה לתובע: "אין לו עבר, נכון?" - ואפילו על זה מצליחים הצדדים לחלוק. הסניגור טוען שמדובר בעבר "ישן מאוד, לא דרמטי"; התובע מציג שלוש שנות מאסר על שוד; הסניגור מגיב: "העבירה היא מ-97'" וממשיך לטעון לגבי עילת המעצר. אבו-טהה מגיב בציניות: "הקורבן אשם, פושע! אם אתה מסכים שיש ראיות לכאורה - נשלח אותו לתסקיר [לגבי חלופת מעצר], זה מספיק". הסניגור: "אין לי חלופה להציע". אבו-טהה: "כל התיק הזה מוזר, ההתנהלות שלו [של הנאשם]. מה הוא רוצה מהשכן שלו?". הסניגור: "זה
הומלס".
עד הנקודה הזאת מתנהל הדיון בהעדרו של הנאשם, ואבו-טהה אף מתחיל להכתיב את ההחלטה - ומתברר שהאיש מואשם בגניבה מרכב, גניבת כרטיס אשראי, ניסיון שוד, פציעה ותקיפת שוטר. כעת הוא מגיע ואבו-טהה פונה אליו: "בן כמה אתה? נשוי, גרוש?". הנאשם: "בסך-הכל זה היה קטטה, לא מגיע לרמה של שוד". אבו-טהה: "מה אתה עושה? עובד?". הנאשם: "שתיתי שבע בירות, הייתי שיכור, הוא דיבר לא יפה ונתתי לו מכות. לא לקחתי ממנו שום דבר. אני אבוא לשדוד מבן אדם שאני מכיר כל החיים? הייתי בא רעול".
אבו-טהה: "והגניבה של כרטיס חיוב?". הנאשם: "בזה אני מודה". אבו-טהה: "אתה אבא לילד, עובד, למה אתה עושה שטויות?". הנאשם: "יש לי בעיה של הימורים ושתייה, אני רוצה טיפול, שיעזרו לי". אבו-טהה מכניס לפרוטוקול את המשפט האחרון ואת העובדה שבנו של הנאשם יחגוג בקרוב בר-מצוה, ושוב פונה אליו (ונא לזכור שמדובר בשופט בדואי): "בקרוב יש יום כיפור, אולי זו ההזדמנות שלך". הנאשם: "תודה רבה, כבודו". אבו-טהה: "עוד לא החלטתי". אבו-טהה קובע ל-2.10.14, וכאן מתגלה הרב-תרבותיות בה הוא פועל: הסניגור מבקש כמה ימים מאוחר יותר, אבל אבו-טהה מסביר שזה חג הקורבן והוא אינו רוצה להעביר את התיק לשופט אחר; הם מסכימים על 1.10.14.
"קראתי את הכל" בתיק הבא יש בעיה טכנית: התקיים דיון (כנראה בעת השבתת "נט המשפט" בפגרה) אצל השופט גד גדעון, הפרוטוקול נרשם ידנית והוא לא נכנס לתיק שבפני אבו-טהה. "אני לא רואה שמישהו התייחס לראיות", הוא פותח, אבל הסניגור מאשר שהוא הסכים לראיות לכאורה בדיון אצל גדעון. "בתיק שלי אני לא רואה", משיב אבו-טהה, "אז בוא תחזור על זה". הוויכוח הוא על האפשרות שהנאשם יישלח למוסד גמילה במקום למעצר; אבו-טהה מקבל את בקשת הסניגור וקובע שיש לשלוח את הנאשם לראיון קבלה בקהילת הגמילה. יש בעיה טכנית קטנה - בבקשה לא נרשמה כתובת מלאה - אבל אבו-טהה בטוח שהשב"ס ימצא את המקום, ודוחה את הדיון ל-22.9.14. בינתיים הוא גם מזרז סניגור שיואיל להיפרד מלקוחו: "רבותי, להתקדם, אתה מעכב אותי".
כאשר מובאים שלושה נאשמים באותו תיק, חוזר אבו-טהה לאולם ובודק מיהו מי. שירות המבחן לא הכין תסקיר לגבי אחד מהם, שאינו דובר עברית. נאמן לשיטתו, אבו-טהה רוצה להשתכנע בעצמו ופונה אליו בעברית: "בן כמה אתה? למדת בבית ספר?". כעת הוא עובר לערבית: "אתה לא יודע אף מילה [בעברית]?". הנאשם משיב במילה דו-לשונית: "חפיף".
סניגורו של אחד הנאשמים מבקש שחרור לחלופת מעצר, אבל אבו-טהה חד-משמעי: "לא תשכנע אותי. לא אשקול חלופת מעצר שמחזירה אותו למקום האירוע. אני לא יודע אם עשו סולחה, שזה חשוב כאן. בכל התיקים של אלימות בין משפחות אני מקבל תסקיר משלים שמדבר אם עשו סולחה. השופט [אליקים] רובינשטיין מדגיש את זה פעמים רבות ואני שייכת לאסכולה הזאת". כאשר הסניגור טוען בקצרה, אבו-טהה מתערב: "בכלל הקורבן מורדם ומונשם". אבל התובע מעדכן: "הוא שוחרר [מבית החולים] לפני כמה ימים". אבו-טהה: "קראתי את הכל. כשאני נכנס לאולם עם תיק [אני מוכן]".
למרות הכל, אבו-טהה מקשיב לסניגור בתשומת לב אך לבסוף קובע אותו; הוא גם מקפיד שהסניגור יאמר ששירות המבחן ממליץ ולא שהשירות משחרר. אבו-טהה דוחה את הדיון לקבלת תסקירים משלימים לגבי שניים מהנאשמים, במסגרתם יוצגו חלופות במקום אלו שפסל שירות המבחן. הוא גם מורה לערוך תסקיר לגבי הנאשם שאינו דובר עברית. העוזרת המשפטית לוחשת משהו ואבו-טהה מוסיף: החלופות אמורות להיות מרוחקות ממקום מגוריהם של המשיבים.
אחרי שהוא דוחה את הדיון ל-23.9.14, מוסיף אבו-טהה הערה להחלטה: "בא כוח המבקשת [התובע] יסייע לשירות המבחן עם הקורבנות". והוא מבאר: "התופעה הזו חוזרת על עצמה: שירות המבחן מבקש את הסיוע שלכם [ביצירת קשר עם הקורבנות] ואתם לא עוזרים להם. חשוב לשמוע את עמדת הקורבנות".
השורה התחתונה: כפי שהוא מעיד על עצמו, אבו-טהה מוכן היטב לדיונים, בקיא בפרטים ושם לב לכל מילה. גם כאשר עליו להסכים לדחיות - בעיקר כדי למצות את זכויותיהם של הנאשמים - הוא מעניק ארכות קצרות בלבד. יעילות: 9. מזג שיפוטי: 8. 