נושא גילוי העריות הוא חטא על-פי כל הדתות, ובכל זאת - רווח בכל הקהילות, עניות כעשירות, משכילות כפרימיטיביות. כמו שנאמר "יצר לב האדם רע מנעוריו". הנושא שהיה אפוף סודיות במשך כל השנים, החל להיחשף ביתר שאת רק לאחרונה. לכן, כשעלתה הפקתם המשותפת של הבימה והקאמרי ב-2008, נראתה נוקבת ביותר לעומת היום. אך דא עקא - הנושא היום עוד יותר כאוב, ככל שעולה המסך על התופעה הבזויה הזו, שנגלית בכל כיעורה. כן, גם בשוודיה הקרה עם האופי הנורדי הקר, קרו וקורים מקרים כאלה. לחגיגת יום הולדת ה-60 של אבי המשפחה, הלגה (שחר פולק), מגיעים שני בניו ובתו. כשברקע - מאפילה התאבדותה זמן קצר קודם לכן, של הבת, התאומה של כריסטיאן. הראשון שמגיע, ללא הזמנה, הוא הבן הסורר, האלים והבוטה מיכאל (גיל כהן), עם אשתו הכנועה מטה (נעה לבנת). בקושי רב הוא אכן מתקבל לחגיגה, לאחר הפצרת אחיו כריסטיאן (יהושע אינדורסקי). העיסוק המוקפד בהכנת שולחן הסעודה על כל פרטיו, הארוחה המתמשכת שלתוכה נמסכים כל קטעי המונולוגים המצמררים, הגילויים על הניצול המיני של האב את התאומים לאורך כל ילדותם - הם ההצגה. משחקם של יהושוע אינדורסקי וגיל כהן הוא לב ההצגה, גם אם אינם איתי טיראן ועודד ליאופולד (בהתאמה) מהפקת הקאמרי, אך גם כך, האפיון שלהם את הדמויות משורטט באופן מלא רגש, כשהשחקנים הצעירים מלאי התלהבות, המכסה על חוסר הניסיון (עדיין), וניכר בהם שעוד נתרשם מהם בעתיד. את תפקידו כפוי הטובה של האב המתעלל עושה שחר פולק קצת אנמי. קר רוח כמו דג, שחושב שאם יתעלם מהגילוי - הכל יחזור לקדמותו. לעומתו - הנשים בהצגה (האם, האחות-התאומה הלן אנסטסיה פיין היפה, המשרתות פיא-מיטל נוטיק שמנסה לשווא לפתות את כריסטיאן, דריפה-קסניה מרקוזה, והנכדה - עומר דויד) - פסיביות וזורמות עם הקורה. אשמתה של האם (סיוון רוזנברג) שראתה וידעה - אך שתקה, היא סמל לכל אלה מבני משפחות הנפגעים, שראו ושתקו. כי לא יכול להיות שזוועות כאלו מתרחשות, ורישומן הרי ניכר על פני האומללים - ואיש לא הבחין בדבר. הייתכן? הדודה פאולה, שגם היא הוזמנה לחגיגה (חני יחזקאל) מכניסה רוח חיים ומעלה חיוך על שפתינו, במשחק מבריק של אישיות יוצאת דופן בין כל המופרעים. חיתוך דיבורה הברור כמו גם זה של מנהל האחוזה הלמוט - גל זמיר - עושים אותם למקצוענים שבין הקאסט הצעיר והתוסס. יש לשער שגם הצעירים החמים והאכספרסיביים יתעלו את כישרונם ויחצינוהו במינון הנכון, וכך יגיעו בהמשך להישגים יפים. דין עובדיה כחבר שחור העור של הלן, וקים, נאור מזרחי, כחבר הילדות הנאמן של כריסטיאן, סוגרים את מעגל הקאסט. בימויה של אתי רזניק יצר הצגה מרתקת, מאוד רלוונטית להיום, לעיבודו את הסרט למחזה של דייויד אלדריג' עם התרגום של שלומי מושקוביץ, שכה אוהב לתרגם ביטויים משולחי רסן ובוטים, כאלה המשובצים במיוחד במונולוגים של מיכאל. ההצגה מושקעת בעיצוב במה יפה ובתלבושות מוקפדות של דלית ענבר, בתאורה יפה של אורי רובינשטיין, מלווה במוזיקה המקורית של אפי שושני, בהדרכת טקסט של ענת זמשטייגמן ובעיצוב קרבות הבמה המשובח של גנדי בביצקי. הצגה נוקבת, חזקה, ששייכת גם לכאן ועכשיו.