ליאוניד בלקלב (1956, בלץ, מולדביה) למד בקייב, אוקראינה, ובהמשך באודסה, שהייתה מרכז פריחת האמנים היהודים שם בראשית המאה העשרים. לאחר שירות של שנתיים בצבא האדום הרוסי, במהלכו המשיך לצייר, עבר לקישינייב, נכלל ברשימת האמנים חברי אגודת האמנים הרוסית - דבר שאינו מה בכך במדינה זו, הציג בתערוכות רבות, זכה להצלחה ושמו נודע גם במוסקבה.
ב-1989, לאחר פתיחת שערי רוסיה למערב, הגיע יחד עם אביו לישראל, בעקבות הזמנת דודו מפתח תקוה. הם הגיעו עם אשרת תייר. אביו חזר לרוסיה, והוא בחר להשאר. לשאלתי איך הצליח להביא מציוריו לישראל, סיפר, שהיה חייב לשלם עבורם לממשלה הרוסית, כי הם נחשבו לרכוש הממשלה...
מה השתנה בציוריו מאז עלה לארץ? ראשית הצבעוניות. בעוד ברוסיה הוא צייר בדגש על הטונאלי, הרי בישראל החל לצייר בגאימא צבעונית רבגונית. התערוכה בגלריה זימאק, שהיא בעלת שתי קומות וחלליה בקומה התחתונה (בה מוצגת התערוכה שלו) נאים, נפרשת כעין מיני-רטרוספקטיבה מכל התקופות מאז עלה לארץ. אין זו תמונה מקיפה, אלא יותר בבחינת מתאבן לתערוכת היחיד שיציג בשנה הבאה במוזאון תל אביב. ובכל זאת, מכיוון שכל קבוצת ציורים מעידה על כיוון, הלך רוח ואווירה זהים, ומתייחדת באיפיונים אלה, הרי שהצופים לומדים הרבה על תהפוכות הגורל שעבר, על מצבי רוחו שהתבטאו לעיתים ברוח נוגה, כמו ציורי הדיוקנאות שצייר על קרשי עץ (שהזכירו לו את אביו הנגר), והפורמט הצר והמאורך שלהם מזכירים כל כך את מודיליאני. שגם הוא סבל והיה עגמומי.
זכרון של מאטיס אך אלה תופסים רק קיר אחד בחדר הקטן יותר מבין אולמות התערוכה, ומוצבים על הרצפה. שאר הקירות באותו חדר מופזים באור יקרות של נופי ישראל בצבעי פסטל ענוגים רכים ומרהיבים. אופיו העדין והרך מתבטא בכל סוג של עבודותיו. הרגישות של מגע ידו עם המכחול על הבד יוצרת רטט מלא רוך, וכה מחוברת לאימפרסיוניסטים כמו בונאר, יחד עם ציורים בהם האלמנט העיטורי שבסורג החלון ושאר ההדגשים העיטוריים בחדר, בהם מהדהד זכרון של מאטיס. אך המבט דרך חלון ביתו בו נשקף הנוף הירושלמי והעצים הירוקים-כהים מחזיר אותנו לישראל, ולקשר העמוק שלו למולדת הישנה-חדשה של כולנו.
דיוקנאות הם הצד החזק שלו, והמאד מאפיין וייחודי לו. סגנון ציורו את הדיוקנאות כבר גרם לאספן האמנות
רון לאודר לרכוש ממנו שני דיוקנאות, אחד בעבור עצמו, ואת השני תרם למוזאון ישראל. בתערוכה מקסים במיוחד דיוקן האישה שצייר, וכן מבחר דיוקנאות עצמו - הן ברישומים, שהוא כה מפליא בהם, והן בציורים. אהבתי במיוחד את דיוקן-עצמו הקטן, התלוי לצידו של ציור העיזים, שהוצג בעבר בגלריה תל אביבית כחלק מקבוצת ציורים בנושא זה.
למי שחפץ להוסיף ולראות עוד מיצירותיו - הן מוצגות כעת באוסף המשכן לאמנות בעין חרוד, ובגלריות התל אביביות בהן הציג בעבר ורכשו מציוריו - תוכלו לצפות ביצירותיו ולהשלים את התמונה.
על ציורי ליאוניד בלקלב אפשר להתפייט רבות, אך אוהבי האמנות אינם נזקקים לפירושים רבים. עצם הצפיה בציוריו, שמתעלמים מכל "החידושים" של הזלזול באמנות טובה, אך נטועים היטב במיטב המסורת של הציור הנכון והטהור - עצם הצפיה מעניקה לצופים את הריגוש והתענוג שבראיית ציורים של אמן כה חשוב ונדיר באיכותו, שזה ממש תענוג.
