אחת ההמלצות החשובות של ועדת גרמן, אולי החשובה מכולן, היא למנוע את המשך גידולה של הרפואה הפרטית ואת קיפוח הציבור שאינו משתמש ברפואה הפרטית, אך מסבסד אותה.
להמלצות אלה, שחלק מהן נכלל בחוק ההסדרים, קמה התנגדות מובנת של הגופים המפעילים רפואה פרטית, בראשם רשת אסותא ועימה שאר בתי-החולים הפרטיים, החברות המפעילות תיירות מרפא וחברות הביטוח.
למתנגדים שגייסו לוביסטים ומשקיעים כסף רב בקמפיין תקשורתי, הצטרפה ההסתדרות הרפואית (הר"י). מהלך מפתיע לנוכח העובדה כי למעלה מ-80% מכלל הרופאים חברי הר"י אינם עוסקים בפרקטיקה פרטית ואין להם עניין בחיזוק הרפואה הפרטית.
להבהרת תמונת המצב להלן מספר עובדות יסוד: - ההוצאה הלאומית לבריאות מהווה 7.9% מהתל"ג של מדינת ישראל והיא הנמוכה ביותר מבין מדינות אירופה. 41% מההוצאה מקורו בשוק הפרטי של משקי הבית. השיעור הגבוה ביותר מבין כל המדינות באירופה;
- ל-80% מהאוכלוסייה יש ביטוח משלים של אחת מקופות-החולים ול-37% יש ביטוחי בריאות פרטיים בחברות ביטוח מסחריות;
- הכיסוי של הביטוח הפרטי חופף בלמעלה מ-80% את הביטוח המשלים ואולי אף בחלק גדול יותר אם מחשבים רק את צורכי הרפואה ממש ללא רפואה משלימה וטיפולים קוסמטיים. לכן, חברות הביטוח הפרטיות חוגגות על חשבון הביטוח הציבורי שרוב ההוצאות מוטלות עליו;
- לקופות-החולים כדאי יותר להפנות את המטופלים לגופי רפואה פרטית, כי אז החולה משלם השתתפות עצמית והמחיר לקופה זול יותר מאשר במוסד ציבורי;
- הרפואה הפרטית היא סלקטיבית. היא עוסקת רק בפעולות ריווחיות. חולים קשים ומורכבים לא ימצאו בבתי-החולים ובקליניקות הפרטיות. בית-החולים הפרטי יכול לבחור את הפעולות שהוא מציע ללקוחותיו (שם הם אכן לקוחות ולא פציאנטים), ואילו בית-החולים הציבורי מקבל את כל הדרך על מפתן חדר המיון, ללא אפליה וללא יכולת לבחור. למרות זאת, אין יתרון איכות לרפואה הפרטית, אלא בזמינות ובנוחות;
- לבתי-החולים הציבוריים יש מזה שנים, תקרת פעילות אשר מעבר לה התשלום שהם מקבלים יורד והולך (כלומר ההנחה לקופות-החולים גדלה). לבתי-החולים הפרטיים אין תקרת פעילות;
- בתי-חולים ציבוריים הם מלכר"ים בעוד בתי-החולים הפרטיים הם חברות למטרות רווח. למרות זאת, תיירות המרפא, שהיא עסק לכל דבר, הייתה, עד-כה, פטורה ממע"מ
מצב אבסורדי זה, שבו מעמד הביניים והשכבות החלשות שהם רוב הציבור, מסבסדים את השכבות החזקות הנהנות מרפואה פרטית, ועדת גרמן וחוק ההסדרים מנסים לשפר במעט. עיקרי התוכנית הם: קביעת תקרה לפעילות מוסדות הרפואה הפרטית, מיסוי תיירות המרפא ומניעת כפל ביטוח על-ידי סטנדרטיזציה של סוגי הביטוחים וחיוב חברות הביטוח לכסות פעולות הכלולות בביטוח מבלי להעבירן לביטוח המשלים.
החוק המוצע אינו מחייב רופאים בכירים בבתי-חולים ציבוריים לעבוד במשרות מלאות, הוא לא ביטל את השר"פ בבתי-החולים בירושלים שכל התשתיות שלו נבנו במימון ציבורי. פעולות רבות שאפשר היה לעשות לא נעשו. ועל המעט שמבקשים לעשות, יצא הקצף וקמה מהומה. כיוון שלגופי הרפואה הפרטית יש הרבה כסף, הרעש התקשורתי גדול מאוד.
ארגוני החולים היודעים להרעיש עולמות, כל אחד בתחומו, קולם לא נשמע הפעם. שכבת המנהלים בבתי-החולים הציבוריים שותקת, כיוון שברובה היא עוסקת גם ברפואה פרטית וגם ראשי הקופות הגדולות שותקים, כי מכבי והכללית הן בעלות חלק גדול ממוסדות הרפואה הפרטית. הציבור חייב להיות ער ולתמוך במדיניות הממשלה במקרים הנדירים בהם היא עושה משהו לטובתו וחפה מאינטרסים פוליטיים.
