אימא שלי השאירה לי צוואה בין גרגרי הקוסקוס. היא השביעה אותי להכין את המאכל הזה שאליו השתוקקה לפחות לארוחת שישי. כששכבה על ערש דווי וכבר לא יכולה הייתה לאכול כלל אלא רק "אינשור", מזון נוזלי למי שאינו מסוגל ללעוס ולבלוע, לחשה "תכיני לי קוסקוס". היא לחשה את הבקשה שלה, כי לא היה לה כבר כוח לחיות. המחלה התפרצה ולא השאירה סיכוי להימלט מגזר הדין המר. לא יכולתי לעשות דבר כדי להקל על כאביה. אלה היו הימים האחרונים שלנו יחד.
כבר חלפו עשרים שנה מהימים ההם ששכבה במיטה זרה במלון טיילת מול הים בחודש ינואר סוער מאין כמוהו. היו ימים של גשם ורוחות עזות. היא הועברה לשם כשביקשתי ממזכירת "יד לבנים" צילה שתסדר לנו את המקום הכי יפה בעולם עבור אמא.
רך ונימוח כשהיא ביקשה ממני להכין את המאכל רצתי לביתי השארתי אותה מספר שעות לבד. התרכזתי במלאכת ההכנה. לפני שיצאתי שאלתי אותה בפעם המי יודע כמה למתכון שלה. כל אחד ומתכון הקוסקוס שלו וכל כך רציתי לדעת להכין את הקוסקוס שלה. זה תמיד היה קוסקוס רך ונימוח שירד לנו בקלות בגרון. תמיד הרטבנו את הסולת במרק שהיה מרק עשיר בירקות ושקעו בו גרגירי חומוס. הקוסקוס היה האוכל שחיבר בינינו. תמיד היה קוסקוס בימי הצער ובימי השמחה. התחברנו אל אימא בעיקר אל מאכליה. היא ידעה להדק אותנו אליה כדי שנבוא לשבת אצלה במטבח, נאכל מהסלטים שלה וכדי שנספר לה מה עבר עלינו. לא תמיד סיפרנו הכול. רוב הזמן עשינו הצגה לאמא. אסור היה להכאיב וסיפרנו לה רק מה שהיא רצתה לשמוע. בעיקר לא סיפרנו.
אני מתקרבת לגיל שלה, 58, ככה עזבה אותנו כשהגיעה לגיל נח. את הגיל של אחי עברתי לפני ארבעים שנה ורק השבת הצלחתי להכין את המתכון שלה. הכנתי קערת קוסקוס על-פי המתכון הכי טעים שיש באינטרנט. אם לא הספיקה להכיר את העולם הזה שנוצר מן האין. יצא כל כך דומה למה שהייתה מגישה לנו בסעודת השבת. אבא שחי עשרים שנה בלעדיה התנפל על הקוסקוס כאילו שלא ראה אוכל כל החיים שלו. בקערת הקוסקוס שהכין לעצמו הטביע את כל געגועיו אל אמא. אני העליתי על הכף הגדולה כמה כפות של קוסקוס רך לבן, ואכלתי עם בני המשפחה. בחוץ החלה הסופה כמו באותם ימים שבהם אימא שכבה על ערש דווי. ערב שבת הזמנתי את אם להיות אתנו והיא הגיחה אליי מחייכת מבין גרגרי הקוסקוס, ואמרה לי "יא, בנתי, יאסר בנין, טעים מאוד!".
