זו הייתה שעת צהריים בתור לרופאת הילדים. "סליחה, תוכל לעזור לי לסדר את השמיכה?" ביקשה אחת הממתינות. "בשמחה," מיהרתי להשיב. הילד הקטן שכב בחיקה, תשוש. הידקתי את השמיכה סביבו. הוא שלח בי מבט מבועת והצטנף לתוך עצמו. "מה יש לו?" שאלתי. "חַזֶּרֶת." אמרה. "וכנראה גם אַדֶּמֶת." "באמת?" שאלתי בהפתעה. "אלה מחלות נדירות כיום, לא? כמעט חיסלנו אותן עם החיסונים." "כן," ענתה האישה, "אבל אני ואביאור לא משתמשים בחומרים כאלה, שנוסו על בעלי חיים. זה לא נראה לנו מוסרי." התבוננתי באביאור. חמוד, אמרתי לעצמי. האבעבועות האדמומיות שניקדו את לחייו הנפוחות חיוורות כמו בריכה אחרי שביקרה בה כיתה שלמה. "באמת," אמרתי ונשענתי לאחור באי נוחות. "באמת!" נדמה שלא הבחינה ברתיעתי. "אנחנו לא מתכוונים להשתמש בתרופות שנוסו על בעלי חיים. רק כשהעולם יפסיק עם המנהג הנלוז הזה נחזור לרפואה המערבית. עד אז נקריב כל מה שיידרש." השמיכה רעדה על ירכיה. "ומתי את חושבת שזה יקרה?" שאלתי. "בקרוב," השיבה בפסקנות. "תדע לך שרק לפני כמה חודשים שמעתי בטלוויזיה - או בעיתון, או ברדיו, אני כבר לא בטוחה - על ירידה במספר בעלי החיים הרגילים המשתתפים בניסויים האלה. אפילו הקהילה המדעית מבינה לאן העולם מתקדם!" היססתי לרגע. האם לפתוח את הנושא? השמיכה רעדה שוב. לא יכולתי לשתוק. "זה לא נכון," אמרתי. "דווקא כן! אני אפילו זוכרת את הנתונים: ירידה במספר הניסויים בבעלי חיים רגילים מאז 1995!" "אני מכיר את הנתונים האלה," אמרתי. "אבל... האם לא תהית מה פירוש 'בעלי חיים רגילים'?" "עכברים." היא משכה בכתפיה. "חולדות. כאלה דברים. החיות הרגילות שמשמשות בניסויים." "לא בדיוק," אמרתי. "בעלי חיים 'רגילים' הם כאלה שלא הונדסו גנטית, ובאמת משתמשים בהם פחות כיום, מכיוון שהם פחות מתאימים למטרת הניסוי ואינם אמינים כמודל למחלות אנושיות. כיום נערכים הניסויים בעיקר על בעלי חיים שהונדסו גנטית כך שיפתחו מחלות אנושיות כגון אלצהיימר ופרקינסון. אם כוללים בסטטיסטיקה של הניסויים גם את בעלי החיים המהונדסים גנטית, רואים דווקא מגמה הפוכה: עלייה במספר הניסויים בעשרים השנים האחרונות." "אבל יש בעלי חיים שהוצאו מהניסויים!" קראה האֵם הנסערת. "ראיתי את הנתונים. השימוש בחזירי ים, למשל, ירד בכמחצית. זה רק עניין של זמן עד שיפסיקו להשתמש גם בעכברים המסכנים!" "את חצי צודקת," נאנחתי. "הניסויים בחזירי ים, או קביות, באמת הצטמצמו. את יודעת למה? מפני שלפני כעשרים שנה התברר שאת הניסויים הקשורים לנזקים לעור, שנעשו קודם בחזירי ים, אפשר לעשות גם בעכברים. וכך אכן הצטמצם מספר חזירי הים בניסויים האלה, אבל לא המספר הכולל של חיות ניסוי. אדרבה, המספר הזה אפילו גדל." "טוב," היא החזירה לי אנחה. "אולי הקהילה המדעית עדיין לא התפכחה, עדיין לא הבינה שיש אלטרנטיבות לניסויים בבעלי חיים, אבל זה עניין של..." "אין אלטרנטיבות לניסויים בבעלי חיים," אמרתי בתקיפות. "בטח שיש!" טענה. "כולם מדברים על זה שננסה את התרופות החדשות על תאים ורקמות שנגדל במבחנות במעבדה, או על סימולציות של הגוף האנושי במחשב, או..." "השיטות האלו לא עובדות," התפרצתי לדבריה. "או ליתר דיוק - עובדות, אבל באופן מוגבל מאוד. כבר שנים רבות בודקים חומרים כימיים על תאים ורקמות במעבדה כדי לקבוע מה עובד ומה לא, אבל הגוף האנושי מסובך הרבה יותר מתכולת מבחנה או מתוכנה של צלחת פטרי בודדת. במקרים רבים מתברר בשלב הניסויים הקליניים שהתרופות שפיתחנו במעבדה אינן משפיעות כפי שחשבנו, מסיבות שונות: הן נהרסות בזרם הדם, הן מתפרקות בכבד, ולעתים אפילו משתנות באופן שגורם נזק לגוף. אותה בעיה, מתברר, קיימת גם בתרופות ובטיפולים המבוססים על סימולציות של גוף האדם; אין כיום שום סימולציה שמסוגלת לשקף את מורכבותם של הגוף האנושי ושל מכלול התהליכים המתחוללים בו. ולכן, למרות שסימולציות וניסויי מעבדה מסייעים בפיתוח תרופות, הם אינם מהימנים מספיק. במילים אחרות, אין כיום תחליף לניסויים בבעלי חיים כשלב מוקדם, או תנאי מוקדם, לניסויים קליניים, כלומר ניסויים בבני אדם."