שלושה ימים לפני חג הפסח 2013. היה זה עוד יום של שגרה בקרב בני משפחת כהן מנחלים. נורית (44) טרחה על קניות בסופר-מרקט האזורי במתחם בארות-יצחק; בעלה אל"ם אורי (43), סגן המזכיר הצבאי של שר הביטחון, היה בדרכו לעוד פגישה אחת מני רבות באותו יום. פתאום הרגישה נורית תשישות, שלא הייתה מוכרת לה. "תהיתי", היא משחזרת, "האם זה נבע בגלל העייפות של ההכנות לחג, האם בגלל ריצת חמשת הק"מ, שרצתי כמה ימים קודם לכן במרתון תל אביב, או סתם כי לא אכלתי כלום מהבוקר. עוד אני מהרהרת והחולשה הזו החמירה. הרגשתי מחנק. התקשיתי בנשימה. אני זוכרת שביקשתי מהקופאית שתזדרז, כי לא הייתה לי כוונה להשאיר בסופר עגלה גדושה, שמילאתי שעה ארוכה ושהמתנתי איתה עוד שעה בתור הארוך, של לפני החג. במקביל התקשרתי לבעלי, אורי. והנה הנס הגלוי הראשון – אורי ענה לי לטלפון. לא דבר מובן מאליו. אני לוחשת לו שאני לא מרגישה טוב. אורי עוזב את הכל. ואני מתעקשת להביא איתו את הקניות הביתה, עוד לפני הנסיעה למיון". הדאגה המוגזמת הזו לרכוש נבעה לא רק בגלל שנורית אשכנזייה, אלא משום שמה שעבר לה בראש באותו רגע זה: עד כמה חמור זה כבר יכול להיות? והיא ממש לא יוצאת דופן בסיפורי הז'אנר הזה. רוב האנשים לא מעלים על דעתם שמאחורי החולשה או הכתם שפתאום צץ, מסתתרת לה ה-מחלה. זו, שבגלל האימה שהיא מטילה על האנושות, לא העזו פעם להשמיע בשפה ברורה את שמה המפורש – סרטן. אבל הדרך מנחלים למיון בבילינסון לא מותירה הרבה זמן למחשבות. תאורת הסלון הרכה של משפחת כהן, הופכת באחת לתאורת ניאון לבנה ומסנוורת של פרוזדורי בית החולים. ריח האביב שבחוץ לא חודר למקום, בו מריחים בעיקר את ריחות החיטוי. מקום שמריחים בו גם את ריחות הפחד מהלא צפוי. נורית עוברת סדרות של בדיקות - אחת אחר השנייה ובסופן מתבשרים בני הזוג כהן, כי נמצא גידול באזור הלב הלוחץ על כלי הדם הראשיים. ולמי שהחומרה לא מספיק ברורה לו, נתעכב עבורו עוד רגע ונבהיר במילים אחרות: כן, אנחנו נמצאים כאן בעיצומו של מקרה שיש בו סכנת חיים מיידית. "במקום כלב הבאתי לילדים סרטן" כמה שעות מאוחר יותר הובהלה כהן לניתוח חרום. יומיים וחצי מאוחר יותר, בליל הסדר, מסכימים הרופאים שהיא תצא הביתה, בתנאי שתחזור מיד לאחר הסדר. ואיך את מרגישה באותו ערב חגיגי, אני שואל. "אני יושבת בליל הסדר וחושבת שבעצם הכל לא בסדר", היא עונה. "פסח נקרא כי ה' פסח במצרים על בתי היהודים, ובי חולפות מחשבות קשות על כך שהפעם הוא לא פסח על דלתנו". יש לך שישה ילדים קטנים, אני אומר לה, משתפים אותם? לא משתפים? עד כמה? "אנחנו מחליטים לספר לילדים, כל אחד לפי תפיסתו", עונה כהן ומוסיפה בהומור שחור: "מסכנים, כל כך רצו שנקנה להם בעל חיים מתנה לחג. בסוף במקום גור כלבים הבאתי להם סרטן". בחול המועד נכנסה כהן לטיפולי כימותרפיה. "בכל לידה אני פוחדת מחדש ממחטים ומאינפוזיות", הוא אומרת, "ופתאום אני מקבלת כמות של מזרקים, מחטים, דקירות ואינפוזיות, כמו שלא קיבלתי בכל שש הלידות שעברתי. ובכל הגוף. עשרות כאלה. מאות. אלפים. מי יכול בכלל לספור. הסתכלתי בכל פעם מחדש ברעל, שנכנס לתוך מחזור הדם וקיבלתי אותו באהבה. מברכת על הרעה שתיכנס לגוף ותהפוך לטובה". ומה עם נשירת השיער, סמל המחלה הארורה, אני ממשיך להציק. "השיער", היא מהססת לרגע ואז משיבה בעיניים נפולות, "הצליח להיאחז בשארית כוחותיו, עד לאחר אירועי יום העצמאות – ואז נפרדנו. כאילו הרגיש שחשוב לי שיישאר איתי עד לגמר הפקת האירועים". כהן לא מרחיבה את הדיבור על "הפקת האירועים", אבל אחר כך הבנתי שמדובר בבחורה, שהיא בורג מרכזי בהפקת ליל יום העצמאות במושב שלה. וגם במצב בו היא נמצאה, לא הייתה לה כוונה לוותר לעצמה ולנטוש את משמרתה זו. אולי לא באותה עוצמה כבשנים עברו, אבל גם באותה שנה היא הייתה מעורבת בהפקת ליל העצמאות. אלא שאותה הפקה מתרחשת פעם בשנה. לאורך כל השנה מוכרת נורית כהן בקרב נשות המגזר הדתי-לאומי בזכות ירידי האופנה 'הוד והדר', פרי יוזמה שלה שכבר מלאו לה שש שנים. "הסתובבתי בהרבה חנויות אופנה וירידי אופנה ותמיד נתתי את דעתי לכך שהאופנה הכללית לא ממש עולה בקנה אחד עם הדרישות של הלקוחה הדתייה", היא אומרת וניכר באור שחוזר אל פניה שהיא שמחה לעבור לנושא הזה. "חשבתי שאולי הגיע הזמן, שגם לנשים הדתיות יהיה מקום בו יוכלו למצוא את מבוקשן". לדבריה, לאורך כל תקופת המחלה היא הקפידה שלא לנטוש את משמרתה, גם בארגון אותם ירידים שנערכים פעמיים-שלוש בשנה. אבל אז אני מחזיר אותה לעוד חלק בשיחה, שפחות אהוב עליה. לבקשתי משתפת אותי כהן בנוהל היומי של חולי הסרטן: "בחילות, הקאות, תשישות ושוב טיפול. הקרנות, ושוב בדיקות. מלחמה מעגלית, מחזורית - הגוף מושך אותך למטה, ומנגד הרוח נאבקת כדי לרומם אותו. יש רגעים שכובד הגוף חזק יותר, אבל ברוב הזמן הרוח איתנה יותר. ולחוזקה של הרוח יש, ללא ספק, משקל חשוב בתוצאה של הקרב הזה. וזה כמובן בלא להמעיט ממרכיבים חשובים לא פחות באותה מלחמה – האמונה בקדוש-ברוך-הוא והסיוע של שלוחיו, מלאכי בשר ודם, אשר ליוו אותי לאורך כל הדרך". וכשהיא מדברת על השלוחים, היא לא מדברת רק על הצוות הרפואי, אלא גם על אנשי 'עזר מציון'. "נחשפתי למעשי חסד נפלאים", היא אומרת על אנשי הארגון, "הם היו איתי בשעות הקשות, עודדו את רוחי ותמכו בי ובמשפחתי. הם סייעו לי בניקיון הבית, בישלו בעבורי ולקחו את הילדים לחוגים ולקייטנות". גם בני הקהילה, חוזרים ומדגישים בני הזוג כהן, עזרו ותמכו וגילו אכפתיות. אבל מדברי נורית ניתן ללמוד, שלפעמים הדאגה של אנשים באה לביטוי דווקא בחוסר היכולת להסתכל ב'לַבן שבעיניים', כפי שאוהב להתנסח הבוס הקודם של אורי כהן, אהוד ברק. "אפילו כשאנשים הביטו בי מרחוק ובלי אומר עברו לצד השני של הרחוב, התעודדתי", אומרת נורית, "כי הבנתי שזה בא ממקום של דאגה, המשולבת בחוסר יכולת להתמודד עם הצרה פנים אל פנים. התעודדתי גם מאנשים אלה, כי הבנתי שהם לקחו איתם מעט מצערי". הביטוי העליון של ערבות הדדית לאחר אותה שנה וחצי של טיפולים ומעקבים, שנדמה שנמשכו לנצח, ניצחו בני האור בגופה של כהן את בני החושך. וכאן למעשה מתחיל פרק חדש בסיפורם של בני הזוג. נורית: "לאחר שנרפאתי רצינו, בעלי ואני, לקיים סעודת הודיה. אבל לא סתם, אלא כזאת שתהיה בעלת משמעות". אורי: "היה בנו חוב אמוני לבורא עולם ובמקביל גם חוב רגשי ל'עזר מציון' ולקהילה שלנו, שתמכה בנו וסייעה לנו לאורך כל הדרך. "ל'עזר מציון' יש את המאגר הגדול ביותר בארץ למח עצם. כל חייל שמתגייס בבקו"ם מצרף, במסגרת שרשרת החיול, את הדנ"א שלו לאותו מאגר, באמצעות כמות מזערית מהרוק שלו. היתרון של מאגר החיילים הוא עצום – נמצאים שם בני כל המגזרים והעדות ונמצאים שם חבר'ה צעירים. ניתן יהיה להיעזר במח העצם שלהם - לצורך ריפוי של מחלות סרטן, אבל לא רק - במשך עשרות שנים, עד שתורם מח העצם הפוטנציאלי יגיע לגיל 60 בערך (תלוי במצבו הגופני). אלא שפיענוח כל דגימת דנ"א, של תורם פוטנציאלי הנמצא במאגר, עולה כ-250 ש"ח. "ב'עזר מציון' יזמו קרנות של תורמים לפיענוח דגימות הדנ"א. כל מי שתורם סכום כסף שִקלי בן שש ספרות, זוכה שחלק מהמאגר יירשם על שמו או על שם מי שהוא רוצה להנציח. לדוגמה, מר ישראלי תרם 100 אלף ש"ח, שזה שווה ערך ל-400 פיענוחים של דגימות דנ"א. ולכן אותו תורם מקבל זכות שבמאגר הגדול, הסדרה שמתחילה, למשל, מהמספר הסידורי 1,000 ועד ל-1,400 תהיה תחת שמו. אם נמצא תורם מתאים באותו מאגר, שתרומת מח העצם שלו הצילה חיים - הזכות ההרואית של אותה הצלת נפש היא שלו, והוא מקבל מיידית הודעה על כך מהארגון". נורית: "השתתפנו בדינר של תורמים גדולים ל'עזר מציון', שרשומות על שמם סדרות גדולות של דגימות דנ"א. במהלך הערב אנשים נעמדו ואמרו 'קוראים לי פלוני אלמוני ובזכות הכספים שתרמתי למאגר מח העצם הצלתי כך וכך אנשים'. "אמרתי לעצמי שזאת יוזמה נפלאה, אבל מאוד הפריע לי שאני ושכמותי, שאין לנו את הסכומים הללו, לא נוכל להציל חיים. ואז נולד הרעיון ליצור מאגר אישי על שמה של הקהילה שלנו". אורי: "פנינו למנכ"ל 'עזר מציון' עם החשיבה שצריך לרתום את השיתוף והערבות ההדדית שיש בקהילה לטובת הצלת חיים. מה שאנחנו מציעים הוא יצירת קבוצת רכישה קהילתית להצלת חיים. הקהילה מאחדת כוחות ואוספת תרומות מחבריה, איש כפי יכולתו. באותו כסף מפענחים סדרת דגימות דנ"א במאגר מח העצם של 'עזר מציון'. ואותה סדרה נקראת על שם הקהילה ולכבודה. על כל הצלת נפש, שתהיה מאותה סדרה, הקהילה תתבשר על כך מהארגון". ואיך הגיבו על כך בארגון? אורי: "תחילה הם היו די סקפטיים. אבל בסופו של יום, בתום סעודת ההודיה וההתגייסות הנפלאה של חברי הקהילה שלנו, הם הבינו שנוסד כאן מפעל הצלה חדש בארגון שלהם, ושאפשר יהיה לשכפל אותו גם למקומות אחרים". וכך מצאו עצמם בני הזוג כהן עורכים לאחרונה סעודת הודיה ב'בית דני' בנחלים, בית התרבות של המושב. סעודה שהייתה, כאמור, השקת מאגר הקהילה הראשון, בבנק דוגמיות מח העצם העצום של 'עזר מציון'. בסוף הערב, בו השתתפו - מלבד חברי המושב ורבם הרב דוד גרינוולד - גם ראש מועצת חבל מודיעין שמעון סוסן ויו"ר עזר מציון הרב חנניה צ'ולק, נאספו כ-150 אלף ש"ח לפיענוח מאגר מח העצם. נורית: "אנחנו מקווים שקהילות אחרות ילכו בדרכנו. כי אין דבר נעלה יותר מהצלת חיים ואין ביטוי עליון יותר לערבות הדדית, ממאגר קהילתי מציל חיים".