בתל אביב, בחצר נידחת, בבניין מוזנח, מתרחש נס התיאטרון הטהור. המחזאי ארז מירנץ מעניק לצופים חוויה עמוקה: העלילה הלא-לינארית החידתית בתחילתה מתבהרת ומתפענחת במהלך ההצגה "רי-אקציה", השילוב של המוזיקה, הקולות והתאורה עשוי בטוב טעם ומעל לתפאורה והאפקטים מתנוסס השחקן בה' הידיעה שמלמד אותנו פרק בתעצומות האדם. המשפט המורכב הזה הוא ההתייחסות המידית המתפעלת מהצגת היחיד העשירה בתכנים, קולות, מראות. עכשיו אני רוצה להבין איך הקסם נוצר - לפרוט אותו לרכיבים, לפרקו מנשקו. את המחזה כתב ארז מירנץ. אני מכירה אותו מחבורת המשוררים, מהתכתבות דוא"ל, facebook. אדם ידידותי, קל-מזג. אבל איזה מחזה מרשים הוא כתב! ועוד בנושא ההתמודדות עם ספק-זכרונות ספק-דמיונות של השואה- נושא תובעני, כבד ואם זאת משומש וחבוט - מה כבר אפשר לחדש? ארז בונה עלילה מתפתלת הנעה בין תקופות זמן שונות, במדינות רבות על פני היבשות: ישראל, גרמניה, צרפת, אמריקה. הדמות הראשית - קובי כהן, עורך דין ישראלי לוקח על עצמו משימה הנראית לו שגרתית, אך היא טורפת את מגדל הקלפים של חיי ההדחקה שלו. המחזה נפתח בתהליך היפנוזה. קובי כהן שרוע על הכורסה ומקשיב בעיניים עצומות לקולה הסמכותי של ברטה, בעל מבטא גרמני מובהק. הסצנה הזאת מתרחשת בגרמניה של הווה ההצגה - גרמניה של ימינו, אז קובי מגיע לכיבוש הנאצי במדינות אירופה. קובי מזהה את שמו של מרטין הורנבי החרוט על המזוודה הישנה שעומדת לרשותו וממחישה את אמינותו של המסע בזמן. קובי-מרטין מחולץ מאירופה המסוכנת לאמריקה הבטוחה יותר, אך מתעלמת מהידיעות על רצח יהודים בעולם הישן והדבר מטריף ומרומם את גיבורנו המצפוני, אשר מועסק בעיתונאי, מקצוע שמאפשר לפתח את הנושא הארס-פואטי של קשיי הכתיבה, אמת הדיווח, מידת ההשפעה על דעת הקהל. ברוב הסצנות הגיבור לא ממש יודע באיזו מדינה הוא נמצא, באיזה זמן, מיהו בעצם. אם הגיבור לא יודע - קל וחומר - הצופים האבודים בתוך הניחושים, אך חוסר הביטחון של הגיבור יוצר הזדהות אצל הצופה ומקל על המבוכה. המחזה נסגר מעגלית אל תהליך ההיפנוזה, אך עתה הרבה פרטי העלילה ברורים ואלה שטרם התבהרו מעקצצים את הדמיון ומשאירים טעם ועניין בצפייה חוזרת במחזה. יואב איתמר ואלעד שרעבי אחראים להעמדה הבימתית של המחזה, סנדרה גוטמן עיצבה תפאורה יעילה ודינאמית, יסמין אבן הלחינה את המוזיקה המקורית למחזה. השחקן היחיד - גד נבו מחזיק את כל המחזה על כתפיו, על גופו, בזכרונו המופלא, במבטאים השונים של דמויות המשנה אותן משחק. גד נבו מפגין יכולות גופניות גבוהות, כשהוא מבצע תנועות מגוונות על הבמה. הוא משכנע במשברי הזהות שלו, בתמיהה לנוכח מקום חדש אליו נקלע, זעקות השבר על מות יהודי אירופה ועל מותו של חברו - לוי שנותר באירופה בה מצא את מותו. היה לי העונג האישי להיות בהצגת היחיד המופתית הזאת עם בני מתן אשר אך בימים אלה התחיל את לימודי התיאטרון שלו בבית צבי ברמת גן, להציץ עליו מהצד כשהוא מרותק להצגה ולשמוע את התלהבותו מביצועו של גד נבו. כמה טוב שאפשר ליהנות מחברתם של בנים בוגרים. קצת חבל שצריך לחכות לזה כמחצית החיים ולהתפרק כמעט כמו חומר רדיואקטיבי. המחזה "רי-אקציה" שפרושו "תגובה" ומעבר לזה תגובת נגד ל"אקציות" - הידועות לשמצה בתקופת השואה. הצגת הבכורה של המחזה הייתה במסגרת סדרת "מרכז הבמה" הפסטיבל ישראל ביוני 2014. המחזה ממשיך לעלות לרחבי הארץ. אל תחמיצו!