למסעדות הכשרות יש בעת האחרונה עדנה. הן צצות ופורחות כפטריות אחר הגשם בין כותלי בתי המלון. אלא שבהבדל מחדרי האוכל השיגרתיים שלהם - הן מגישות ארוחות שונות בתכלית, המיועדות בעיקר לקהל הרחב מבחוץ, שאינו מתאכסן בהכרח במלונות.
אחת המסעדות האלה היא "הרברט סמואל", שבמלון ריץ-קרלטון, במרינה של הרצליה. במרוצת שנת-קיומה הצליחה המסעדה, שבבעלותו של שף הצמרת יונתן רושפלד, למשוך אליה קהל-סועדים רב במשך כל ימות החול של השבוע, שבהם היא פועלת.
"הרברט סמואל" הכשרה היא מסעדה אלגנטית, מרווחת ומעוצבת היטב, כיאה למלון היוקרתי שבתחומו היא ממוקמת. עם מבט הנשקף אל הים ואל מול מטבח בוהק, התמקמנו בשעת-צהריים לארוחה שיגרתית, שהבטיחה גדולות בתפריט פלצני של מנה ראשונה, עיקרית וקינוח.
שם לשווא לפתיח הוגש מרק שכונה "ריבוליטה", שהכיל ירקות-שורש טחונים וגריסים. אלא שלשווא הוא נשא את שם מרק האיכרים האיטלקי-מיתולוגי, באשר לא היה בו שמץ ממקוריותו. נעדרו ממנו. הלחם היבש והירקות האפויים, שבלעדיהם פשוט אין לריבוליטה חיים משלו. לחם הבית, לעומת זאת, שהוגש בצידו, היה לעניין: חמים, פריך ועתיר-טעמים.
פסטת הניוקי-סלק, שהוגשה כמנה עיקרית, הייתה, אללי, אף היא מאכזבת. במקום פסטה ממולאת, קיבלנו גלילים ריקים של בצק, עם פיסות-סלק בצידם, ששחו במרק דמוי-בורשט על מלוא הצלחת. בקיצור: החמצה. היה זה בקבוק של סודה צוננת שהפיג במעט את להט-רוחנו.
קינוח מולקולרי מבין ארבעת הקינוחים שהוצעו לנו, בחרנו בקינוח מולקולרי של שני גלילי טחינת-סורבה קפואים. מתכון מקורי מעניין וטעים, אך ספוג באינספור-קלוריות. בת הזוג בחרה במה שהובטח כסלט-פירות עם גלידת-סורבה, כשבפועל הוגש לה רק הסורבה. אספרסו כפול היה ה"פיניטו".
שילמנו 380 שקל לשניים, כולל תשר של 15% לשרות מסור וקשוב בהחלט. את "הרברט סמואל" נאלצנו לזכות ב-6 מתוך 10 הנקודות של הסולם הקולינרי שלנו. עם יד על הלב ראוי להודות שמשף הצמרת, יונתן רושפלד, ציפינו להרבה יותר מזה.
