ציירת, פסלת, אדריכלית, אחת מהיוצרות הידועות ביותר של אמצע המאה ה-20, ניקי דה סנט פאל הייתה "אמנית מורדת", מעורבת בנושאים חברתיים, פוליטיים, ביניהם העצמת האישה, זכויות אדם. כל אלה מיוצגים בתערוכה. ללא לימודי אמנות פורמלים, היא שאבה השראה מיוצרים כמו גאודי, דובופה וג'קסון פולק, כדי להמציא, בסוף שנות החמישים, עולם ייחודי, עצמאי מכל זרם או תנועה. הכל מתחיל בהיסטוריה האישית עבודותיה וארגונן בתערוכה משקפים את ההיסטוריה הפרטית שלה, את השקפותיה ותגובותיה לנעשה בעולם. היא נולדה בצרפת לאם צרפתייה ואב אמריקני, מכאן נדודיה בין שני העולמות האלה. היא גדלה והתחנכה במנזר בארה"ב ובראיונות על דרך עבודתה סיפרה, בין השיטין, על התעללות מצד אביה בהיותה נערה ועל אשפוז נפשי שעברה. יותר מאוחר, עשתה את הסרט "דדי" DADDY (1972)בו היא גם משחקת ומספרת על אב רודף שמלות ואימא קפדנית שנאלצת לספוג את העלבון, על ילדה שעוברת התעללות מינית מצד אביה, על יחסי אהבה שנאה אל האב. בסוף הסרט היא נוקמת ומתעללת באב שהתעלל בה, ומסיימת ב"אני שונאת אותך". קשה שלא להתרשם מעומק החוויה הזו שבעטיה עברה אח"כ אשפוז ומכות חשמל. עדות נוספת לכך משתקפת ביצירה תלת ממדית בה היא מציגה את אביה בארון מתים, מקורנן, ועל הקרניים תינוקת. אמה, בעלת ממדי רוחב מדהימים, עומדת לצד הארון . ב-1994 הוציאה את ספר זיכרונותיה, "הסוד שלי", בו היא מספרת על התעללות אביה בהיותה בת 11. "רק האמנות הצילה אותי", אמרה. בצעירותה עבדה כדוגמנית אופנה. כבר בגיל שש-עשרה הופיעה בשער השבועון האמריקני "לייף" (26 בספטמבר 1946) ובנובמבר 1952 בשער שבועון האופנה הצרפתי "ווג". בגיל שמונה עשרה ברחה מהבית והתחתנה עם הרי מת'יוז (19), אותו הכירה מגיל שתים-עשרה. כעבור כשנתיים נולדה בתם לורה. ארבע שנים אח"כ נולד בנם פיליפ. ב-1952 סבלה מהתמוטטות נפשית ואושפזה בבי"ח בניס. הציור עזר לה להתאושש ומאז החליטה להתמסר לאמנות. ב-1955 הכירה את האמן ז'אן טנגלי ואת אשתו. ב-1960 התגרשה מבעלה, טינגלי התגרש מאשתו, והשניים עברו לגור יחד. הם נישאו ב-1971. ניקי וז'אן טנגלי היו זוג משפיע בזירה האמנותית באירופה ויצרו במשותף עבודות רבות, כשהוא תורם בעיקר בתחום האמנות הקינטית בה עסק. טנגלי נפטר בברן, שוויץ (1991). לכבודו בנתה אז את הפסל הקינטי הראשון שלה, "מטה טנגלי" . יורה ומציירת את הפריצה הגדולה בקריירה שלה עשתה תוך יצירת פרובוקציה: זהו מופע, פרפורמנס, בו היא מופיעה עם רובה צייד ויורה בחמת זעם על יצירות שלה עשויות בסגנון "רדי מייד" (או בצרפתית "objets trouves") על בד לבן, ובהם סמלים שהם טאבו. כך היא נוקמת בדת באמנות הממוסדת, בנישואין, באמריקניזם . קליעי הרובה פוגעים בשקיות הצבע שתלתה על הציורים והצבע ניגר על הציור והעצמים הללו כמו דם הניגר בהריגת חיה. את הירי היא מלווה בקולות צהלה, צרחות, אקסטאזה: "בנג, בנג, העיקר להיות חי, יצירתי". האירועים האלה צולמו ברובם לפני ואחרי הירי וסרטים אלו הפכו בעצמם לקטעי אמנות חייה. באחד מאירועי הירי האלה משתמש הקריין במשחק מילים ואומר באירוניה: אולי בעתיד היא תהיה "ביג שוט" (big shot). אילו ידע כמה צדק... ואכן, היא הצליחה לתעל את הכעס והאלימות שנוצרו בה לנתיב יצירתי, לאמנות, "לולא כן הייתי יכולה להיות טרוריסטית או קרימינלית", אמרה. היא מדגימה זאת גם בעבודות בסגנון אחר. באחת מהן היא לוקחת את החולצה של הבחור שפגע בה, נועצת בה מסמרים ויורה עליה חיצים (darts ). "זו הדרך שלי להפטר מאלה שפוגעים בי. זה כמו וודו, אני אוהבת טקסים", היא מסבירה. חברה מטריארכלית חדשה, פמיניזם, כוח ננה " הקפיטליזם והקומוניזם נכשלו. לדעתי הגיע הזמן ליצירת חברה מטריארכלית חדשה", אמרה. פסלי הנשים הגדולות והצבעוניות שיצרה מנייר מודבק ממחישים את אמונתה בכוחן של הנשים, נותנות החיים. מול חוסר השוויון, מקדימה את זמנה ואת התנועה הפמיניסטית, ניקי היא אחת מהנשים האמניות שלקחו את האישה כנושא מרכזי בעבודתה. היא מתמרדת נגד המוסכמות הרואות את גורל האישה במונחים של נישואין, לידה, זנות, מכשפה, אלילה. ואם כבר אישה משוחררת, למה לא שחורה ומשוחררת. בארה"ב של שנות 1960 הייתה בזה תעוזה רבה. בראיון טלוויזיה ניקי דה סנט פאל מהללת את האישה הנשית, המלאה, היודעת לצחוק וליהנות, לרקוד, ואם תבחר- גם לעמוד על הראש, להשמיע את דעתה ברבים. "כוח ננה". למרות שלא הצטרפה רשמית לכל תנועה פמיניסטית, הביעה דעות פמיניסטיות הטוענות לחופש הבחירה והעיסוק. בהתאם לכך בחרה להקדיש את חייה לאמנות, כפי שעושים אמנים גברים, והעבירה את המשמורת על ילדיה לבעלה הראשון, הארי מת'יוז. בדיעבד, הדבר גרם לה צער והשאיר את חותמו עליה עד סוף ימיה. נגד קפיטליזם, נגד שימוש ברובים היא יוצאת נגד חליי החברה האמריקנית, בעיקר, ביצירת ציורים-איורים משולבים במשפטים כמו בציור של בוש בכובע טקסני, מחזיק בידיו שטרות כסף, ומסביבו משאבות נפט, גולגלות אדם, רובים, סימנים של דולר דולר. היא מציירת מניפסט נגד שימוש ברובים ואחר בעד חופש הבחירה להפלה למי שאינה מתאימה לכך ("אני רק בת 14"). מאידך-גיסא, היא מביעה אופטימיות ביצירת מקט למבנה שהיה אמור להבנות, המורכב מסמלי שלש הדתות, בתקווה שכולן יתקיימו יחד בשלום. הכרה והזמנות מכל העולם ניקי מוזמנת ליצור ננה מונומנטלית בכניסה למוזאון המודרני בשטוקהולם. היא בין ארבע הנשים היחידות המציגות בתערוכה "דאדא, סוריאליזם ומורשתם" במוזאון מומה Moma בניו-יורק ב-1968. ניקי וז'אן טינגלי מוזמנים ליצור יחד בביתן הצרפתי של תערוכת אקספו במונטריאל 1967. היא מציגה בתערוכות במוזאון באמסטרדם, במוזאון פומפידו (1980), בון (1992). מוזאון ניקי נפתח בנסו, יפן (1998) ועוד. יצירה במרחב הציבורי היא יוצאת מכותלי המוזאון ומחפשת להציג אמנות פיסולית במרחב הציבורי, ברחבי העיר, בפארקים. את המיצבים המשולבים באמנות קינטית היא יוצרת יחד עם בן זוגה האמן ז'אן טנגלי. יצירת מזרקת סטרבינסקי בפריז (1983) בבריכה מול מוזאון פומפידו, מיצב בגן טווילרי בפריז, מבנים ארכיטקטונים עתירי דמיון בפרק הטארוט בטוסקנה, עבודה שארכה כעשרים שנה (1978-1998), אותה מימנה כמעט בכוחות עצמה מהכנסות ממכירת קו תכשיטים, בושם וריהוט שיצרה, גן פסלים בקליפורניה, וגם בישראל-פסל "הגולם", הידוע בארץ כמגלשת "המפלצת"(1972), גן "הקשת של נוח" בירושלים (2002) ועוד ועוד. ניקי דה סנט פאל הגשימה את משאלת לבה ללכת בדרכו של גאודי ויצרה אמנות אדריכלית, לה הקדישה את שנותיה האחרונות. היא נפטרה בגיל 72 (2002) והורישה חלק מיצירותיה למוזאון לאמנות מודרנית בניס, צרפת, ולמוזאון ספרנגל בהנובר, גרמניה.