אם תשאלו את הלר, מה גורם לילד בן שש להתעורר לפנות בוקר כדי להספיק לצייר, הוא יענה ללא היסוס: "האהבה". כבר אז הוא ידע שזה מה שהוא אוהב, ובתור נער צעיר, כבר חלם שזה יהיה המקצוע שלו. ולפעמים חלומות מתגשמים, לא? אימא שלו היא ההשראה שלו, וכשהוא מדבר עליה, הטון שלו הופך למעריץ במיוחד. "אימא שלי מוכשרת מאוד, ציירת אמנית שלא למדה מעולם, היא פשוט קיבלה מתנה מאלוקים. מציירת הרבה בשמן, וממנה לקחתי את ההשראה, את האהבה, את התשוקה. רציתי לחקות אותה". אני לא יודעת אם הוא הצליח לחקות אותה או לא, מה שבטוח זה שהוא הצליח מאוד בזכות עצמו, בסיעתא דשמיא מובהקת. ולא רק אימא שלו היא מודל להערצה, אלא גם אבא. "שניהם דחפו והאמינו בי בכל מאודם, עודדו, תמכו, והיו שם איתי ברמה כזאת, שאבא שלי, באחת הטיסות שלו לארה"ב, נסע במשך יום שלם בכמה ערים בניו-יורק, מרחק של שעות נסיעה ממקום למקום, כדי לקנות לי סט מיוחד של עטים שאין להשיג בשום מקום אחר. זה לא היה מובן מאליו". "בגיל 11 הלכתי ללמוד את הבסיס לציור אצל מוטה ברים, הוא זה שנתן לי יסודות ראשוניים. בהמשך רציתי להתמקד בסגנון איור קליל יותר, לא כמו ציורי שמן וכדומה, אז הלכתי ליוני גרשטיין. הפעם הראשונה שהגעתי אליו הייתה בגיל 15, וזה היה היום המאושר בחיי". עד כדי כך? "בפירוש כן", הוא עונה ללא היסוס. "יוני לקח אותי תחת חסותו. הייתי בא אליו המון, הוא פשוט בנה אותי מאפס". גרשטיין, אחד המאיירים הנחשבים ביותר, אולי הנחשב מכולם, בציבור החרדי, וידוע בציוריו המיוחדים והקריקטורות שהוא מוציא תחת ידיו, ואין ילד חרדי שלא יודע מי הוא. למה שיוני גרשטיין ישקיע בך כל כך הרבה? "ראשית, יוני הוא אישיות, תמיד רוצה להעניק, ואני זכיתי, כנראה הוא הבין את הפוטנציאל", הלר צוחק במבוכה קלה. "הוא ראה את הכוח שבאתי איתו, את הרצון, לא ויתרתי, אמרתי לו שאני לא עוזב עד שאני לא לומד. והוא באמת דחף אותי, ובתמורה הוכחתי את עצמי. לא הפסקתי להתאמן, ציירתי המון - בכל רגע פנוי. התמכרתי". ובכל זאת, נער בן 15, מה עם הלימודים בישיבה? "מעולם לא ציירתי על חשבון זמן הלימוד שלי, חלילה", מבקש הלר להבהיר. מאוד אהבתי מסגרות, מאוד אהבתי ללמוד, ובכלל, יוני התנה איתי שהלימוד והאימון בציור, לא יבוא בשום אופן על חשבון לימוד. הייתי מתאמן בלילות, בהפסקות, כשכולם הלכו לנוח, לפטפט, או כל דבר אחר, אני הייתי שוקע בציור ולא זז. עם השנים פיתחתי טכניקות משלי, והציור הפך למקצוע". כשאני תוהה לאיזה סגנון הוא יותר מתחבר, או איזה ציור שלו הוא הכי אוהב, אי-אפשר לשחרר ממנו תשובה, הוא רק מציין שציורים רוחניים, גורמים לו להתעמק בהם הרבה יותר. "אני מרגיש ששם צריך לשים הרבה יותר דגש, תשומת לב, כבוד".

בגיל 22 הוא קיבל את משרת חלומותיו, תפקיד נחשק בתור קריקטוריסט הבית של היומון החרדי 'המודיע', דבר שהקפיץ אותו קדימה ונתן לו במה להוכיח את כישרונו. ולמרות זאת, עד שנישא לאשתו, שושנה, אפשר לומר שהוא לא באמת האמין שיתפרנס מהמקצוע שכל כך אהב. "תראי, ידעתי שאני מקבל כסף על עבודות, אבל פה עבודה, שם עבודה, האם היא באמת יכולה לפרנס משפחה? אישה, ילדים? הייתי בטוח שאצטרך למצוא גם עבודה כזאת שהולכים אליה רק כדי להחתים כרטיס ולקבל משכורת בסוף החודש". ובדיוק אז, כפי שאומרים, מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה מוצלחת? זו התשובה. שושנה הלר, החליטה שהיא לוקחת על עצמה את העבודה הקשה, לגרום לבעלה להאמין שהוא צריך להישאר במקום המיוחד כל כך, שעושה לו טוב, ולהבין שזו תהיה הפרנסה שלו. "היא בפירוש הקריבה", אומר הלר. זו אחריות, זה ויתור, זה סיכון. מי אמר שתמיד תהיה לי עבודה? מי אמר שתהיה כמות עבודה שתספיק לפרנסה? אבל היא עשתה את הבלתי יאומן. ארגנה, ייעצה, שיווקה, עבדה במשרה מלאה, והביאה אותי לאמונה הזאת שמצאתי את מקור פרנסתי. אם לא היא, אפשר לומר שהייתי ממשיך לצייר המון, כתחביב, אבל לא כפרנסה עיקרית". ואכן, מאז נכנסה לחייו, הוא צייר עיתונים, ספרי ילדים, קומיקסים, ההרצאות שהוא מוסר כמובן, ויש לו גם יצירות רוחניות. הוא מצייר כל דבר שיבקשו ממנו, ובלבד שיענה על גדרי רוח היהדות. "מאז שברוך השם התפרסמתי, ואנשים החלו לפנות אלי בבקשות לעבודות שונות, קיבלתי גם הצעות לציורים במקומות שאינם על טהרת הקודש. מלכתחילה אין לי בעיה לצייר תכנים מכל סוג שהוא, הקו האדום שלי ברור: אני לא אצייר ציורים שבאים לבטא דברים נגד היהדות, או שיש בהם חוסר צניעות. ברור שוויתרתי על העבודות האלו. אין מה להשוות עשר עבודות כלליות, לעבודה אחת שיש בה סיפוק והרגשה עילאית, כמו ציור מושלם לימים נוראים למשל". הלר רואה את העולם דרך מבט אחר משל אחרים. "בכל ציור אני מגלה עולם מופלא, זה אף פעם לא משעמם אותי, ואני מסוגל להתפעל מכל ציור כאילו שהוא הראשון שלי". התחביב הפך למקצוע, זה לא גורם לחפף קצת בעבודה? "להפך", הוא נחרד. "עם השנים רק התאהבתי יותר. נכון שטכנית, יש דד ליין צפוף, ולפעמים צריך להספיק הרבה מאוד דברים בקצת מדי זמן, אבל אני אף פעם לא אוציא יצירה שתיראה כאילו חיפפתי בה. אין שחיקה במקצוע שלי, כי אני כל הזמן מתחדש, מושפע מאחרים, לומד, חוקר, בודק, וכל הזמן יש את התחושה של המעורבות וההתחדשות. עם כל יצירה, עם כל טכניקה חדשה - זה פשוט אושר. אני מאושר שזה המקצוע שלי".

בימי חול המועד, בהם אסורה הכתיבה או הציור, הלר מרגיש שמשהו אצלו אינו כשורה. "ימי חול המועד הם ימים קשים לי", הוא מודה. "אני מרגיש כאילו כרתו לי יד חס ושלום. אסור לעסוק במלאכה, ואני מרגיש שהגוף שלי לא מתפקד. אני חייב כל יום לצייר לפחות כמה שעות טובות, אני מכור. אבל מצד שני, ימי חול המועד מטעינים אותי כל כך הרבה, והעובדה ששבוע לא ציירתי, גורמים לי להסתערות אדירה אחרי החג, ויש לי אנרגיות גבוהות לכמה חודשים טובים". בימי חג, כשהוא אינו מצייר, הוא משתמש בכישרון הנוסף שלו, נגינה. הלר פורט על גיטרה וכינור, משמח בחתונות, ובשמחות בית השואבה. גולת הכותרת היא שמחת בית השואבה בחסידות קרלין, אליה הוא משתייך. "כשאני צריך השראה טובה לציור מיוחד, אני יושב בסטודיו, פורט על הגיטרה, מנגן, מקבל השראה, ועובר לכלי העבודה שלי".

בדף הפייסבוק של הלר, אפשר לראות הרבה מאוד פרגון ואהבה ליצירות של קולגות שלו. "אני אוהב לפרגן, וגם לתת ביקורת. בניתי את עצמי רק מביקורת". כשאני אצייר סיטואציה שהעירו לי עליה, אני אזכור את הדברים ואתקן לפיהם. אי-אפשר להיבנות רק ממחמאות, חייבים את הדיוק. אני לא חושש לפרגן, להפך. מאמין שלכולם יש עבודה, ופרנסה משמיים". אחת הקריקטורות שצייר הלר, מתארת את מנהרות בחמאס בעזה, כשהכיתוב "הסתרה שבתוך הסתרה" בולט מעליהן. "הגעתי לנגן בחתונה, והאורגניסט ניגש אלי ואומר לי, 'אולי תעשה משהו יפה ככה עם השיר 'ואפילו בתוך הסתרה'? ואני עונה לו בלי לחשוב, 'תעשה לי טובה, אין לי כוח, השיר הזה כבר נשמע כל כך הרבה ובכל מקום, שקצת נמאס'. ואז ניגש אלי מישהו ואמר לי, 'אתה יודע שהוא זה שהלחין את השיר'? הייתי צריך דליי מלט כדי לטייח את הפדיחה הזאת. מכיוון שהיינו בתקופת 'צוק איתן', קישרתי בין הדברים לציור". איפה תהיה בעוד 15 שנה? "איש לא יכול לדעת מה יהיה איתו מחר, אבל אם הייתי יכול, הייתי מקווה להיות טוב כפול ממה שאני היום. לפני 15 שנה ידעתי שיש לי יכולת ואפשרות, שאפתי גבוה, וברוך השם זכיתי להגיע למקום טוב, ולהיות מי שאני היום. אבל תמיד צריך לשאוף מאוד גבוה, כדי להגיע לפחות לחצי מהשאיפה".