השופטת: רות וקסמן, בית המשפט לתעבורה במחוז המרכז המועד: יום ראשון, 14.12.2014, שעה 08:30 הנושא: הקראות בשעה 08:45 מכניסה השופטת רות וקסמן את ראשה מדלת לשכתה: "מה קורה?". הקלדנית משיבה: "התובעת מאחרת". אחרי רבע שעה היא מנסה שוב את מזלה, אך אין שינוי. "זה לא ייאמן! צריך לצאת מוקדם", היא אומרת. אחרי שווקסמן חוזרת ללשכתה, מספרת הקלדנית לאחד הסניגורים: "השופט שלי היה מוחק תוך שנייה כתבי מעצר; אין תובע - תלכו הביתה". סניגור אחר מספר שהוא בא מחיפה והגיע בזמן, נאשם אחד מציין ש"שאני באוטובוס הגעתי בזמן", ואישה אחרת קובעת: "זה זלזול בציבור". וקסמן נכנסת שוב: "אנחנו מתנצלים בפני הקהל. בלי התובעת זה לא יכול להתקדם, זו השיטה האדברסרית".
בשעה 09:02 נכנסת סוף-סוף התובעת, עו"ד עופרי שמוקלר, אבל עדיין אי-אפשר להתחיל, כי היא צריכה זמן להתארגן ולנהל את השיחות שתמיד מנהלים לפני הקראות בענייני תעבורה.
כבר יצא לי להעיר שמדובר בהליך פסול, בו התביעה מנצלת את הלחץ בו מצויים הנאשמים, ושיש לקבוע ששיחות אלו חייבות להתקיים בניחותא במשרדי התביעה.
לא עושה רושם ששמוקלר מנסה למהר. ב-09:15 וקסמן שוב מציצה: "ברגע שתהיו ערוכים תקראו לי, כי איחרת". שמוקלר: "היינו תקועים בפקק, אני מתנצלת". וקסמן: "זה לא בסדר, [נקבע ל-]08:30. הכתבות בעיתון אחר כך לא נחמדות" - והיא לא זיהתה אותי". שמוקלר ממשיכה בניחותא, כאילו השעה 08:00. היא מזכירה לי את דבריו של ד"ר ליכטיג בר-זוהר (שייקה לוי) במערכון "הסיידים" של הגשש החיוור: "לא די בזה שאתה איחרת בשעתיים וחצי, ולא די בזה שאתה כבר יושב כאן כחצי שעה בטל".
רק ב-09:27 אפשר להתחיל; וקסמן אינה אומרת מילה נוספת על האיחור, לא מציינת אותו בפרוטוקול, לא מורה להודיע לממונים של שמוקלר על איחורה, וכמובן שאפילו אינה מעלה על דעתה להשתמש באמצעי הממשי היחיד שיש לה: הטלת הוצאות אישיות על שמוקלר. כפי שנראה מיד, כאשר וקסמן רוצה - היא יודעת לעמוד יפה מאוד על משמר כבודו של בית המשפט.
"למה זה רק קנס?" התיק הראשון הוא הסדר טיעון, בו מוסכם על קנס של 800 שקל בגין עבירת מהירות. וקסמן לא ממהרת לאשר: "זהו? זה ארבע עבירות [בעבר] של מהירויות". הסניגור: "במחוזותינו הוא נחשב לצדיק". וקסמן: "איזה מחוז אתה?". הסניגור: "חיפה וצפונה". וקסמן פונה לשמוקלר: "הסדרים מחייבים נימוק, מתחם ענישה". שמוקלר מגמגמת, קצת מופתעת מהשאלה, וקסמן לוחצת ואז מתברר שמתחם הענישה המקובל כולל גם פסילה על תנאי. וקסמן: "אז למה כאן זה רק קנס?". שמוקלר מסבירה שמדובר בוותק רב, הייתה כבר פסילה מינהלית של הרישיון והמהירות הייתה רק קמ"ש אחד מעל ברירת הקנס. וקסמן: "עכשיו יש איזה משהו שאפשר להיאחז בו", והיא מכבדת את ההסדר.
בתיק הבא, מדווחת שמוקלר, מבקשת הנאשמת דחייה לצורך הידברות עם התביעה. וקסמן מוודאת עם הנאשמת שזו עמדתה ושואלת אם יש לה עורך דין. מישהו מהקהל עונה במקומה, אך וקסמן ממהרת להבהיר לו: "אל תדבר במקומה, לא פניתי אליך". וקסמן קובעת את הדיון ל-26.1.15 ומדריכה את הנאשמת: "יש לך כאן את הטלפון של התביעות, צלמי קודם כל את החומר, תקבעי פגישה עם ראש השלוחה ובמקביל תקחי לך עורך דין".
זה לא הולך חלק, כי משום מה שמוקלר לא ממהרת לתת לנאשמת את מספר הטלפון הדרוש. וקסמן מתערבת: "אני רגילה שנותנים להם [את המספר]; מה כל כך בעיה? אתה רוצה [פתק] memo? ביקשתי להיות ערוכים עם הטלפונים רשומים על פתקים. התובעים שמופיעים אצלי נותנים להם [לנאשמים] פתקים עם ימי הקבלה. טלפון של השלוחה, בדרך המלך, לא דרכך, אולי את לא נמצאת. צריכה להיות שם מזכירה, איתה קובעים את הפגישה".
"אני פונה לרמטכ"ל שיסביר" כעת אמור להידון עניינו של חייל, אבל אמו מופיעה במקומו: היא הודיעה בפקס שמפקדו של בנה, המשרת ביהודה ושומרון, סירב לשחרר אותו, ומבקשת דחייה כדי שבנה יוכל לקבל חופשה מיוחדת כדי לעבוד למימון עורך הדין. וקסמן: "זה לא עובד ככה. קודם כל אני רוצה שיתייצב, כי כשיש צו של בית המשפט - חייבים לשחרר אותו. אני פונה לרמטכ"ל שיסביר. מי אחראי לזה שלא שחררו אותו?".
וקסמן מקדישה לא מעט זמן לאירוע הזה, שהוא אומנם פסול אבל דומה שמרגיז אותה הזלזול בבית המשפט - בניגוד לשלווה בה התייחסה לאיחור של שמוקלר. "מה את רוצה להגיב על זה שהוא לא התייצב למרות ההחלטה שלי [בבקשת הדחייה שנשלחה בפקס], שזה לא מקובל עלי [שלא ישחררו אותו]?", היא מרימה לשמוקלר להנחתה. שמוקלר: "פעם ראשונה שאני שומעת שלא משחררים מהצבא". וקסמן: "גם אני". האמא: "בפעם הבאה אדאג שזה לא יקרה". וקסמן: "אני אדאג לזה. השליש יענה לי מדוע הוא לא שחרר את החייל להיום".
וקסמן דוחה את הדיון ל-26.1.15, מכתיבה החלטה המורה להעביר אותה לשלישות בדרישה לקבל הסבר תוך שלושה ימים וממנה את הסניגוריה הציבורית להגן על החייל. וקסמן שבה וקוראת בתשומת לב את ההחלטה, וממשיכה לברר מי אחראי למחדל. לאחר מכן היא פונה לאם: "מיניתי לו סניגור מהסניגוריה הציבורית, הם מצוינים, הוא לא צריך לצאת לעבוד בשביל זה. תבדקו גם אם הוא לא יכול לקבל ייצוג משפטי כחייל".
"כסת"ח לא מקובל אצלי" שמוקלר מנסה לקבוע את סדר התיקים, אבל וקסמן מתערבת: היא רוצה לנהל את האולם לפי סדר ההגעה של הנאשמים, בגלל האיחור של שמוקלר. כאשר זו ממשיכה להתווכח, וקסמן שולחת אותה לדבר בחוץ עם הנאשם הבא. בינתיים אחד הסניגורים אומר משהו על כך שהתביעה נוהגת לנמק הקלות בעונש בכך שיש לה שיקול דעת, וזה די מקפיץ את וקסמן: "שיקול דעת אני קיבלתי עם המינוי שלי. כסת"ח לא מקובל אצלי. נדבר כשהיא תיכנס, אגיד לה בדיוק מה שאמרתי לך. שיקול דעת - לא מקובל עלי, הם יצטרכו לנמק".
וקסמן מבינה שהסניגור בתיק הבא איננו באולם, שמוקלר מבקשת להתקשר אליו, אך וקסמן נחרצת: "לא. שיחכה לסוף היום. מי שלא מחכה באולם - לא מתקשרים אליו". האיש מופיע אחרי כמה שניות, אבל וקסמן איתנה בדעתה: "too late, עברנו לתיק הבא". התיק הזה הוא של הסדר טיעון, ובפעם השנייה הבוקר - הנאשם איננו. זה כמובן לא היה יכול להתרחש בהליך פלילי רגיל, ומצביע על המחשבה השגויה לפיה עבירת תעבורה אינה "ממש" עבירה פלילית.
אותו סניגור מודיע שבתיק הבא מרשו מודה רק שנהג ברכב, וכופר בנהיגה בשכרות ובכל מה שכרוך בתיק. וקסמן מתקנת את כתב האישום כך שיוכנסו אליו המסמכים בנוגע לבדיקת השכרות, וזה לוקח לה די הרבה זמן - כולל בדיקה קפדנית של ההקלדה. היא רוצה לקבוע את דיון ההוכחות ל-1.2.15, הסניגור מנהל איתה מו"מ ובסופו של דבר הם מסכימים על 22.2.15. וקסמן קובעת את הלו"ז לטיפול בתיק, ומדגישה באוזניה של שמוקלר: "אם תתקשרו לעדים ביום חמישי לתאם ליום ראשון - לא תקין. אני לא אשמע 'השוטר נמצא בהשתלמות'; תבדקו את זה מבעוד מועד ובזמן סביר, לא בכדי זה נכתב".
השורה התחתונה: מצד אחד, וקסמן רוצה לפעול ביעילות המשולבת בהקפדה ראויה על סדרי הדין. מצד שני, היא מבזבזת לא מעט זמן על זוטות, ולא ממש גוערת בתובעת שגורמת לאיחור של שעה (!) בתחילת הדיונים. רעות חולות אופייניות לתיקי תעבורה מתגלות באולמה: המו"מ הלוחץ עם הנאשמים, אי-התייצבות של חלק מהם ותחושה של חפיפניקיות. מזג שיפוטי: 8. יעילות: 7. 