את בוקרו של יום רביעי, כ"ה חשוון, ד"ר ג'ויס אינה שוכחת. היא התארגנה לקראת יום עבודה, עד ששמעה את הדיווח ברדיו. "הגעתי לסלון וכמעט פתחתי את הסידור להתחיל להתפלל, אבל אז שמעתי ברדיו דיווח על ירי ברחוב אגסי, עם פצועים קשים", היא מספרת, "רצתי לרכב ונסעתי לשם במהירות. לקחת לי פחות מדקה להגיע לשם, כיוון שהמקום קרוב לביתי. בדרך התפללתי שאהיה שליחה טובה, ושאוכל לעזור למי שרק צריך. לא חשבתי שיהיה עוד ירי, ושלמעשה זה עדיין לא נגמר. כשהגעתי היה שם שקט מוחלט. ראיתי מישהו פצוע יושב על המדרכה, כשעל ידיו תפילין. התחלתי לטפל בו. בזמן שטיפלתי בו, המחבלים היו בפנים. שוטר שיצא מבית הכנסת אמר לנו ללכת, מכיוון שיש עוד יריות. לקחנו את המטופל ורצנו. זה היה ניסים ונפלאות שהוא הצליח לקום. העלינו אותו על אמבולנס והוא נלקח לבית החולים.
"נשארתי בזירה ועזרתי לטפל בשוטר הדרוזי, זידאן סייף, שנפטר אחר כך מפצעיו. הוא שכב על הכביש, כשהוא פצוע אנוש, וכמובן טיפלתי בו. אחר כך קבעו את מותו. לבית הכנסת עצמו לא נכנסתי כיוון שלא אישרו לאף אחד להיכנס, חוץ מאנשי זק"א".
איך המקום נראה באותם רגעים? "בהתחלה היה ריק לגמרי. אחר כך הגיעו בני משפחה, שוטרים ואנשים נוספים. המשפחות לא ידעו מה קורה עם קרובי משפחתם, והם המתינו בחוץ. ידעתי שהם כבר לא בחיים, אבל לא רצינו להאמין. כולנו ידענו שהארבעה נרצחו. בכל זאת עמדנו מחוץ למקום וחיכינו. רצו לתת למשפחות תרופות הרגעה, אבל אני אמרתי שאין טעם לתת, כיוון שהם צריכים לדעת מה קורה. אני הייתי איתם בינתיים".
מה עבר עלייך? "היו שם מראות שאני לא יכולה לשכוח. הרגשתי שעכשיו אני חלק מהגלות של עם-ישראל, שאני משתתפת עם בני-ישראל שסובלים כל השנים מהמלחמות והטרור. עכשיו אני לא בחוץ, אני באמצע. הרגשתי שאני נושאת בעול עם עם-ישראל".
מצאת את עצמך בוכה? "היה לי קשה מאוד. זאת טראומה שהזכירה לי טראומות אחרות שעברתי בחיי. לכל אחד יש טראומה שהוא נושא, וזה הוסיף על מה שהיה בעבר. הרגשתי קושי אחרי הפיגוע. הרגשתי שאני צריכה עזרה רגשית, וזה לא משהו שקרה לי כרופאה".
את רופאה במיון, ראית דברים קשים בחייך. "ראיתי במיון מקרים טראומתיים אבל לא הרגשתי ככה. פה זאת שחיטה, ואילו למיון מגיעים מקרים קשים של תאונות. אנשים ששונאים אותנו, שרוצים להרוג את כל היהודים, שחטו אותם. זה טבח של אחים שלי. נכון שראיתי כרופאה פצועים קשה יותר מאלה, אבל הם אחים שלי, וזה היה פיגוע - ערבים עשו את זה בכוונה. האנשים האלה מתו בקידוש השם, זה יותר קרוב לליבי מאלה שטיפלתי בעבר. כשמטופל מגיע לבית חולים ואת לא רואה איפה זה קרה לו, יותר קל לך".
מאז, הלכת לבית הכנסת? "בעלי לומד ממול כך שאני שם כל יום כמעט, אבל לא הזדמן לי ללכת לבית הכנסת. בעזרת השם בשמחה הבאה אלך".
במהלך ימי השבעה ד"ר ג'ויס הלכה לנחם את אלמנת הרב טרבסקי הי"ד, הרבנית בשי טרבסקי. "הלכתי לנחם שתי אלמנות שאני מכירה, את משפחת גולדברג ומשפחת טברסקי שהיא דודה של אחיינית שלי".
מה אומרים בסיטואציה כזאת? שומעים, לא אומרים. שומעים איך הרבנית טרבסקי דיברה על בעלה, איזה איש הוא היה. היא זכרה שהייתי איתה אחרי האירוע, היא אמרה לי: 'כן, ניסית לעזור לי'. כשהיא עמדה מחוץ לבית הכנסת, היא רצתה לדעת מה קורה עם בעלה. היא אמרה: 'תגיד לי מי הם, איפה בעלי? תגידי אם הוא אחד מהם'. היא רק רצתה לדעת".
מאז הטבח הנורא הקהילה המגובשת בהר נוף מלקקת את פצעיה ועסוקה בחסד ובחשבון נפש. "כולנו בטראומה ובשוק מהמקרה", מודה ד"ר ג'ויס, "אנו מנסים להתמודד, ולחשוב מה אפשר לעשות, איזה תשובה לעשות? איזה תיקון או זכות אנו יכולים למצוא או ליצור, כדי לצאת מהמצב הזה ושיבוא המשיח. זה איחד את הקהילה, זה איחד את כל העולם היהודי, כמו באירוע החטופים כל העולם התפלל יחד. כל אחד מעם ישראל הרגיש את האסון הזה".
בשבוע שעבר, בכ"ה בכסלו, צוין יום ה-30 לטבח. עבור ד"ר ג'ויס זאת הזדמנות לזכור ולעשות תשובה, "כדי שלא יקרה שוב דבר כזה. זה כמו ניסיון בשבילנו לחזק את הרצון ולשפר את עצמנו".
מה המסר שלך? "אי-אפשר להבין את דרכי השם. אי-אפשר להבין למה זה קרה, אבל אנחנו צריכים לדעת ללמוד את המסר ולעשות תשובה, כך שאסון כזה לא יקרה שוב. אני מודה להשם שיש לי הזכות לעזור לבנים שלו, בזכות הכישרונות שהוא נתן לי. אני מקווה שאוכל להשתמש בהם רק לקבלת לידות".
