ענת (שם בדוי) בת 28, סובלת ממעי רגיש מזה שנים, בערך מתקופת התיכון - צבא. היא עברה את כל הבדיקות האפשריות, ביניהן גם בדיקות פולשניות, וכולן יצאו תקינות. הדבר היחידי שהיא שמעה מרופאיה הוא ש"אין לה כלום, ושזה הכל בראש שלה".
העובדה שהיא נתפסת כ"משוגעת" או כמי שממציאה את התסמינים של עצמה, או לחלופין "מביאה אותם על עצמה", מקשה עליה עוד יותר את ההתמודדות עם הבעיה, ורק מגבירה את הייאוש והתסכול שלה.
יום שגרתי בחייה של ענת מתחיל שעתיים וחצי-שלוש לפני שהיא צריכה לצאת מהבית, כדי שהיא תספיק לשהות מספיק זמן בשירותים, ושזה לא "יתפוס" אותה מחוץ לבית. אחרי הטקס הארוך בשירותים, היא כבר מוכנה לצאת מהבית, עם התיק אוכל האישי שלה ומפתחות הבית בידיה, ואז היא מוצאת את עצמה מורידה את התיקים מעליה במהירות ורצה לשירותים בפעם אחרונה, משום שלא יכולה להתאפק.
מדי יום, בעיקר בשעות הבוקר ואחר-הצהריים, היא סובלת מיציאות מרובות, תחושת דחיפות לרוץ לשירותים וקושי להתאפק, אי-נוחות בבטן, נפיחות, כאבי בטן גזים ושלשולים. התופעות האלו כל-כך מציקות לה, עד כדי כך שהיא מוצאת את עצמה חסרת חשק להתלבש בבגדים שהיא אוהבת, אינה מסוגלת להתרכז בישיבות בעבודה, עייפה וחסרת אנרגיה. היא איננה יכולה ליהנות מהדברים הפשוטים היומיומיים או מאירועים חברתיים. בילויים מחוץ לבית הופכים עבורה לסבל ודורשים תכנון והכנה מראש.
בשל החשש משירותים משותפים ועמידה בתור לשירותים, היא לא יוצאת לטיולים, לא נוסעת לחו"ל, שלא נדבר על קמפינג. בגלל שהבטן עלולה לשנות לה את כל התוכניות, היא נמנעת הרבה פעמים מיציאה מהבית. היא בוחרת את הסופרמרקט ומרכזי קניות לפי איכות השירותים, זמינותם וניקיונם, וכשיש לה דייט, היא לא אוכלת כלום לפניו, על-אף תחושת הרעב המנקרת, שמא תכאב לה הבטן, ובכלל נמנעת מלהכיר בן-זוג בשל החשש מדחייה כי "מי ירצה להכיר אנשים עם בעיות כאלו". היא פשוט לומדת לחיות עם זה.
הסיפור של ענת הוא סיפורו של אחד מכל חמישה אנשים (רובן נשים), שסובלים מתסמונת שפעם קראו לה - "מעי רגיז", והיום קוראים לה בשמה החדש - "תסמונת מעי רגיש". מדובר בהפרעת המעי התפקודית השכיחה ביותר.
