מדינת ישראל מתמודדת עם תופעת העבריינות בקרב בני הנוער בעזרת סוג מסוים של פנימיות, המופעלות על-ידי גוף הנקרא חסות הנוער מטעם משרד הרווחה, הנועדות לתת מענה לנערים אשר באים מרקע מורכב, חלקם ממשפחות במצב סוציו-אקונומי נמוך, ומשכונות בהן פשע ושימוש באלכוהול וסמים הם תופעות רווחות. הם נשלחים לפנימיות לאחר שנשרו ממסגרות קודמות, ובצו בית משפט, כלומר בכפיה בחסות החוק, לאחר שעברו על החוק או סטו חברתית. בזמן השהות בפנימיות, הנערים עוברים טיפול הנועד להחזירם למסלול הפרודוקטיבי והנורמטיבי, ותיקון הסטיות והדפוסים העברייניים, תוך התייחסות לאופי העבירה של הנער ולאישיותו, בעזרת אנשי מקצוע שונים כגון עובד סוציאלי, פסיכולוג, מדריכים בשכר, מטפלים באומנות וכדומה. במסגרת הפנימיה הנערים נדרשים לעמוד בתנאים שונים, כמו השתתפות בתוכניות לימודים ועשיית בגרויות, שיחות קבוצתיות טיפוליות, שיחות עם העובד הסוציאלי של המקום וגם משימות טכניות כגון תורנויות ניקיון. התקופה בה הנער נמצא בפנימייה מסוג זה רצופה בעליות ומורדות, ומלאה בתהליכים רגשיים משום הימצאות במצבי קיצון שונים - הן משברים והן חוויות מעצימות ומספקות.
לאחר פרק הזמן אשר הוחלט על-ידי בית המשפט, במידה ועמד בתנאים ובדרישות שהוצבו לו ושיתף פעולה בתהליך הטיפולי, הנער מסיים את שהותו בפנימייה ונשלח אל "החיים שבחוץ". סיטואציה זו מורכבת וקשה, שכן הנער כבר התרגל לעולם הפנימייה, לכך שיש לו מסגרת אשר מציבה לו חוקים ותנאים מאוד ברורים, ומקום אשר מעניק לו את הפידבקים החיוביים כשמגיע אך גם את העונש והעמדה במקום כשנחצים גבולות, ופתאום היציאה חזרה לחיי הבית מעמידה את הנער במצב מבלבל, כאשר הוא נאלץ שוב להתרגל לחיים בשכונה, עם החברים אשר לרוב גרמו לו להסתבך עם החוק מלכתחילה, או עם המשפחה שלעיתים אינה יודעת איך להכיל את חזרתו של הילד לחיקם, ולא תמיד בעלת הכלים והכישורים הנכונים להדריך ולכוון את הנער לצמיחה והתפתחות נכונה. התופעה הזאת רחבה ומתרחשת כמעט עם כל נער אשר יוצא ממסגרות כאלו - החל מחוסר יכולת או הבנה לבנות חיים טובים ומיטיבים וכלה בתופעת הרצידיביזם - חזרה לעולם העבריינות ולבתי הכלא, שעומד על אחוזים גבוהים מאוד - בערך כ-62% חוזרים לפשע ולמאסר.
מרגיש בודד דניאל (שם בדוי), מאזור הצפון, מספר על המדרון החלקלק שבקלות אפשר ליפול בו לאחר היציאה מהפנימייה: "יצאתי מהפנימייה והיה מאוד קשה. מצד אחד הרגשתי משוחרר, מצד שני אתה יוצא לכלום - אין לך מושג מה יהיה איתך. אתה יוצא בן 18, כולם עושים דברים מסביבך ולך אין הרבה, לא תעודת בגרות, לא צבא, כלום. חשבתי להתחיל עבודה, לפתוח דף חדש, אבל התיק שלי הסתבך, וקיבלתי עבודות שירות לעשות, ואח"כ נכנסתי לבית סוהר לכמה חודשים. הרגשתי לבד, עצוב. גם כשמנסים לעזור, אתה מרגיש שלא מבינים אותך, מרגיש בודד. ראיתי הרבה דברים קשים בכלא, ואחרי שהשתחררתי משם, שוב לא ידעתי איפה אני עומד ומה עליי לעשות. מצד אחד רציתי עבודה מכובדת, מצד שני הכסף הקל תמיד קורץ. הכרתי הרבה אנשים שיכולתי להרוויח דרכם כסף רב אבל בדרך לא חוקית. אחרי תקופה של עבודות שחורות, הפסקתי כי הבנתי שזה מחזיר אותי אחורה ויכול להפיל אותי שוב פעם. הבנתי לבד שאני צריך לדאוג לחיים שלי.. זאת תקופה ארוכה שלא היה לי הרבה אנשים שתמכו בי. המשפחה ניסתה לעזור, אבל לא ממש הצליחה. חברים חיפשו בעיקר למשוך אותי חזרה לצרות, אתה מבין שאתה אחראי על עצמך ואין מי שעוזר".
ממדיי התופעה מדגישים את המחסור בפתרונות ובמענים קיימים לנערים כאלה במדינת ישראל. השחרור הטרי מהמסגרות של חסות הנוער מעמידים את הנערים בקונפליקט, שכן הם מעוניינים רוב הפעמים בשמירה על הערכים החדשים שלמדו, הנורמות החיוביות שרכשו, אך נאלצים לשרוד בתוך המציאות הקשה והמורכבת שמחכה להם בבית. דרך התמודדות אחת שהמדינה מציעה היא פרויקט "מחסות לעצמאות" אשר מופעל על-ידי חסות הנוער בשיתוף עם עמותת "עלם". התוכנית מציעה ליווי לנער היוצא מהמסגרת לחיי החברה, תחילה עוד בהיותו עדיין חניך בפנימייה, הסבר על הקשיים המחכים בחוץ, ועל דרכי ההתמודדות והתוכניות העתידיות של הנער, ובהמשך התוכנית אף מספקת לעיתים פתרונות פרקטיים כגון דירות בהן הנערים מתגוררים במידה וסביבת הבית מסוכנת להם, ליווי תעסוקתי, תוך כדי שמירה על קשר וליווי צמוד של קצינת מבחן מטעם בית המשפט. למרות הצלחת התוכנית במקרים רבים, היא איננה מצליחה להקיף את כל המקרים של נערים הדורשים טיפול מסוג זה במציאות היום יומית.
צה"ל לא מעוניין שלמה (שם בדוי) מאזור הדרום, מתאר את התקופה שלאחר השחרור מהפנימייה והניסיון להסתגל לחיים בעזרת התוכנית: "כשהשתחררתי מהפנימייה עברתי לדיור שסיפקו לי "מחסות לעצמאות", כי הסביבה בבית לא הייתה טובה לי. הרגשתי רק רצון לעשות את כל מה שהיה לי אסור בפנימייה, אז בעיקר עישנתי סמים, והרבה. בשמונה-תשעה החודשים הראשונים לאחר שהשתחררתי, עברתי בין עשרות עבודות שונות. לא היה לי קשה למצוא אותן, היה לי קשה להחזיק בהן מעמד. מבחינת עזרה, היו לי שיחות עם מישהי שליוותה אותי מהתוכנית "מחסות לעצמאות", אבל לא מאוד שיתפתי אותה במה שעובר עליי והיא לא עזרה לי במיוחד, נשארתי בעיקר בקשר עם העובדת הסוציאלית מהפנימייה שהייתי בה. בדירה עצמה הייתה הפקרות ולא היה שום פיקוח, עשו מה שרוצים ובקלות אפשר ליפול לכל דבר, המזל הוא שהדירה לא הייתה בשכונה שממנה באתי, אחרת המצב היה יכול להיות הרבה יותר גרוע".
ברב המקרים צה"ל אינו מוכן לגייס את הנערים המשוחררים בגלל התיקים הפליליים, מה שגורם לתחושת ריחוק מהנורמה של החברה, ולתחושת תסכול וחוסר ידיעה לגבי ההמשך. ערן (שם בדוי) כיום בן 20, מאזור המרכז היה אחד מאותם נערים: "השתחררתי בהפתעה מהפנימייה, הודיעו לי 24 שעות לפני השחרור שלי שבית המשפט החליט שאני מסיים את השהות בפנימייה. הייתי קצת בשוק, לא מוכן, לא סידרתי לעצמי עוד כלום בבית. את השבועות הראשונים בבית העברתי בעיקר בשינה, הסתובבתי פה ושם, ראיתי אנשים. לא חיפשתי עבודה, עזרתי לאבא שלי בעסק לפעמים. לא היה לי משהו קבוע שידעתי שאני הולך לקראתו, לא לימודים באופק, לא הייתה לי תעודת בגרות, והצבא לא היה מוכן לגייס אותי, קיבלתי פטור משירות בצה"ל. הגשתי ערעור על הפטור אבל זה נמרח והתעכב ובינתיים לא ידעתי מה קורה איתי. זה גם השפיע על הסיכויים שלי להתקבל לעבודות כי לא רצו לקבל אותי בגלל שלא התגייסתי וגם פחדו להעסיק אותי מחשש שאני אעזוב כי פתאום יחליטו כן לגייס. גם ברב המקומות דרשו תעודת יושר ואין לי אחת כזאת. ההורים שלי פרודים וגרתי אצל אבא שלי. הייתי מדבר בערך פעם בשלושה שבועות עם קצין מבחן אבל לא ממש יצא לי מזה משהו. ניסיתי לדבר גם עם התוכנית "מחסות לעצמאות", התקשרתי אליהם כמה פעמים אבל הם לא ענו, אמרו שיחזרו אליי ולא חזרו. לא הייתה לי הכוונה, ולא במי להיעזר. בעיקר דיברתי עם אבא שלי. עם חלק מהחברים העדפתי לנתק קשר מחשש ששוב אסתבך, אני כבר יודע עם מי כדאי להסתובב ועם מי לא. לא מזמן התחלתי להיות שותף מלא בעסק של אבא, אבל גם זה יכול להיות מורכב, ומקווה שיסתדר".
מצב מסובך במצב בו מדינת ישראל משקיעה כל כך הרבה משאבים וכסף בפיתוח המוסדות ואפשרויות הטיפול בנערים מתחת לגיל 18 אשר נמצאים במצבי סיכון שונים, כלפי עצמם או כלפי החברה, ישנה אירוניה בכך שאינה משקיעה ותומכת חברתית וסוציאלית גם לאחר יציאתם ממסגרות אלו. כל ההשקעה והפיתוח של אותם נערים עלולים להיעלם, ובמקום להוציא את הנערים האלה ממצבם המסובך ולהביאם למציאות שבה יתפקדו כאזרחים מן השורה, נותנים להם להסתדר בכוחות עצמם כאשר משאביהם דלים. כדי שתהיה תועלת בתהליך הארוך שהנערים עוברים במסגרות, חייבים לשמר את זה גם בשלב הבא בחייהם, ועל כן המדינה צריכה לפתח מסגרות שיוכלו לתמוך ולכוון, עם צוות מקצועי שיקבל הכשרה רחבה. אין דרך להתחמק מלהקצות תקציב שיעזור לבנות ולהקים את הזרוע הזאת, שתוכל באמת לנסות להקנות עתיד טוב יותר לנוער הזה - וכתוצאה מכך לחברה הישראלית כולה.
