ספרו החדש של
יוסף כהן אלרן נולד מתוך מסע פנימי, בשני ז'אנרים: האחד פרקי שירה והשני פרקי סיפורת. הסיפורים והשירים - הבלחות וזיכרונות של הכותב, מנקודת מבט אישית.
המהגר חושף את עולמו של ילד בן שמונה שעלה מעיר הולדתו על גדות הפרת עם הוריו ואחיו לארץ ישראל, זכרונות שהיו שמורים בו יותר מ-50 שנה. מבחינה פואטית בתחילת הספר מרוכזים השירים ובהמשך מופיעים הסיפורים. מתקיימת אנלוגיה בין הזכרונות המופיעים בשירים לבין הזכרונות שצפים ועולים בתוך הסיפורים, והאנלוגיה הזאת היא אנלוגיה משלימה.
בנגיעות קלות נוגע הסופר ברגעים שנטמעו בנפשו של הילד, ומשרטט את המרחב המשפחתי משם. משפחה יהודית רבת ילדים, שחיה בפשטות ונועם בעיר נוכרית, ששמרה על צביון חיים יהודי עשרות דורות. זהו עולמו של ילד המתעניין בעיסוקו של האב במסחר בארץ הולדתו ובמשפחה שחייתה שם על הילדים והדודים. רגע העזיבה וריצתה של העובדת המוסלמית אחר האוטובוס הוא מזכיר כמה פעמים, כמו את בכיו של אביו ואת בכייה של האם.
הספר בבחינת הנצחה לבני המשפחה וגם ניסיון לשמר את הזיכרונות. הספר גם תודה לאחיו הבוגר ראובן שביקש אותו שיוולד ועל כן הוא נולד, אח שחזה את היותו לסופר בבגרותו. הספר הוא בבחינת מסע של הערכה לכל הסובבים אותו. הוריו, שמונת האחים והאחיות, ארבע בנות וארבעה בנים והאח שנפטר בעירק.
זהו סיפור העלייה והחיים הקשים שעברו על עולים שחיו 10 שנים במעברה בפתח תקוה, בתחילה באוהלים ואחר-כך בפחונים. הגיבור מספר על הפחד הנורא שאחז אותו בלילות, שהיו למעשה לילות ללא שינה. הפחד הזה שבו נחשים מתחבאים בגג הפח של הבית ועלולים לפלוש את ביתו. בלילות הוא קרא ספרים וחי הרפתקאות מעולמות רחוקים.
עולם הפנטזיה משך אותו מילדותו ספרות וקולנוע והינה בספרו הנוכחי נוגע יוסף כהן אלרן בחומרים האישיים וחושף את קורותיו בפרטים מדויקים, כמו מעמיד את עצמו סוף-סוף ללא חציצה בפני הקורא והוא עושה זאת בזהירות, תוך חשש שמא הוא יגזים בתיאוריו, והוא כותב מתוך יראת כבוד לקרובים אליו.
הספר עוקב אחר בני המשפחה מנקודת המבט של בן הזקונים יוסף, הוא מתאר את כל זיווגי האחים, כיצד כל אחד מן האחים התחתן. נגיעות רבות בספר עוסקות בחיים הקשים שהיו מנת חלקם של העולים. הצער הרב שקפץ על העולים עוד בבגדד כשנושלו מזכויותיהם כאזרחים ונלקחו מהם תעודותיהם וכל חפציהם ברגע שהתוודו שרצונם לעלות לארץ ישראל. כאן בארץ חווים חיים של צער וצרה, חיים ללא חשמל וקריאה לאור עששית. חיים שבהם ההורים חיים בסביבת רמשים ונחשים והם צריכים לגונן על ילדיהם בחוסר תנאים.
תמונות רבות נחקקות עם קריאת הספר, הבלחים של זכרונות שמעניקים תחושה שילד קטן מבקש לפגוש שוב את הוריו. הסופר הוא הילד שמנסה להיזכר במגע ידה המנחם של האם בעת סיוטי הלילה. הסופר הוא הילד שנזכר במסע היומי בעיר הולדתו, נזכר בהפסקת הצהריים עם אחיו התומך ראובן, היציאה היומית לסעוד את אביהם בארוחת הצהריים.
הספר הוא בבחינת השלמה לסיפורי העלייה של יהדות בגדד שאלפי שנים ישבו על גדות הפרת והחידקל והתגעגעו לציון. שיבת ציון הנוכחית מתוארת בכאב וגם בגאווה על-ידי הסופר יוסף כהן אלרן. כשקוראים את השירים ואת הסיפורים הקצרים, חשים שהכותב אוחז זכרונות בכאב רב וגם באהבה רבה לכל אחד מקרוביו: אביו, ואמו אחיו ואחיותיו, אישתו וילדיו. יוסף מנציח את כולם בספר ומעניק להם קיום נצחי. ספר קטן וצנוע ובו אוטוביוגרפיה כואבת של סופר שהשליחות הונחתה עליו מנעוריו.
ספרו האוטוביוגרפי של כהן אלרן הוא ספר שמעניק צוהר גם בפיוט וגם בפרוזה לעולמו הפנימי של סופר שכתב ספרים רבים. ספר על תקומה והגשמה ועל חיים בצער ולחץ ועל צמיחה.
