הכלבה לפי עטלפי, בעלת אוזני העטלף, גדלה בינתיים קצת יותר מאז הספר הראשון - "לפי עטלפי וחברים". הילד דידי גדל קצת פחות, שהרי כל שנה של חיי כלב מקבילה לכמה שנות חיים של בני האדם.
על אף מוטיב הזמן תכונותיה של לפי נשארו בעינן. כלבים כמעט ולא משתנים. רק אנחנו, בני האדם משתנים, ולא תמיד לטובה. עם זאת, למרות אפקט הזמן, חיי היום יום של לפי לא השתנו, כמו שנאמר, והילד הפעוט דידי מנסה להתאימם אליו.
ככל שדידי הקטן גדל ולו אף במעט, הוא מבין בחושיו, את תפקידה של לפי בחייו, ואת התועלת שהוא יכול להפיק מידידותה.
לפי מבינה גם היא בחושיה, את תפקידה המונוטוני, אומנם החד גוני, אך המאוד מועיל למשפחתה. הפער הזה שבין גידולה המהיר של לפי לבין הגידול האיטי הקלנדארי של דידי, גורם לכל אחד מהם לנסות להדביק את השני בהבנה, בנחיצות ובאהבה.
מערכת יחסים מיוחדת בעצם הכלבים חיים בשביל בני האדם, בעליהם. ולהוכחה, הם מחכים כל היום עד שאלה יחזרו הביתה. וכך גם לפי מחכה לדידי.
למעשה, כל הספר הוא על מערכת יחסים מיוחדת, כנה ויפה, בין הכלבה לבין הילד הקטן. כאילו מדובר כאן בשני אחים. הכלבה מפגינה רגשות אמיתיים של אח בוגר, אהבה וידידות אמיתית לילד, והוא מפגין חיבה תמימה, אפילו מעין תלות, בחברה הגדולה שלו.
תוך כדי העלאת תכונות כלביות טיפוסיות המתוארות בספר, מושוות אליהן תכונות של הילד הידיד, על-אף השוני הגנטי ביניהם. השילוב הזה של תכונות טבעיות נראה לנו תמים, אך הוא אמיתי, כי מדובר כאן הרי בכלבה ולא באדם. כלבה הקולטת בחושיה המיוחדים החדים, שכה אופייניים לבני מינה, את המציאות ויודעת להתכונן אליה בטבעיות, בתבונה כלבית שאיננה דווקא חיקוי של בני אדם.
אין כאן אחיזת עיניים או רמאות. יש כלבה חושבת, המתחברת במחשבותיה לילד שהוא ידידה. הכל זורם טבעי, פשוט ולא מתחכם. הכלבה מחזירה ידידות לחברה הקטן, הדומה לה בשלב הראשון של גילו - הולך על ארבע, מחפש חום ואהבה וכדומה.
בלי טריקים הילד בספר הוא ככל הילדים בגילו, אך בחושיו המיוחדים יודע מי ידידתו האמיתי וכיצד עליו להפיק תועלת מנאמנות זו. ידידות מופלאה זו בין כלב לילד, איננה נדירה ויוצאת דופן. בעצם היא אופניית לכל משפחה שישנם בה כלבים וילדים. זה טבעי, זורם ומובנה. צריך רק להפעיל את הדמיון ולנסות להיכנס לראשו של הכלב, ולחשוב בסגנון שלנו, מה הוא חושב עלינו בסגנונו הוא. בעיקר מה הוא מרגיש, באופן טבעי פשוט וקולע, בלי התחכמויות מיותרות.
כך עשה גם מחבר הספר. אין כאן טריקים, האנשה או תככנות מיותרת. אלא זו אמת כנה - אומנם עם קצת שביבֵי פסיכולוגיה כלבית פה ושם - של ידידות מופלאה, אך טבעית ויפה בין כלבה לפעוט. הכלב אינו מורכב מעשרות מצבי רוח בלתי צפויים, ומזעם ואלימות לשמה, כמו בני האדם. הוא פועל בעיקר ביחסי נאמנות לבעליו. הוא יגן עליו בשעת צרה, ינבח על אורחים בלתי קרואים המתגנבים לביתו, ובעיקר על אנשים רעים, בהם הכלב מבחין מיד בחושיו המיוחדים.
לא סתם יש ללפי אוזניים גדולות כמו לעטלף. היא שומעת כל דבר - את שיחות הוריה-מאמציה, את בכי הפעוט, את הכלב של השכן, את יללת החתולים. היא מקדימה בשמיעתה את האחרים ואף את המציאות. כך היא יכולה לקבוע עמדה, כיוון, מחשבה ותגובה הגיונית, לגבי מה שעשוי יקרה, וגם מעין מבט מפוכח ושובבני לעתיד.
לפי מלווה את בעליה ואת ידידה, הילד הקטן המגלה את העולם, בטיוליהם. אך בד-בבד מקיימת את תכונותיה הכלביות האופייניות, כמו מפגש עם כלבים אחרים, רצון להיות מנהיגה לחבורתה, תכונה שכה אופיינית לכלבים. שהרי הם אוהבים להיות יחד בלהקה, זיכרון מימים עברו בהם היו חופשיים בטבע.
דמיון מיוחד לפי משווה בדמיונה כל דבר לפשטותו הבסיסית - ארבעה רגליים לגלגלים, זחילה על ארבע, תעלול השגת ממתקים מבעליה, על-ידי הושטת טלפיים וכשכוש בזנב כאות תודה וכו'.
לכאורה סברנו, כי תהליך ההתבגרות של הילד הקטן, ישלול מהכלבה את סמכותה הבלעדית לגבי הילד והיא תהפוך רק למשנית עבורו. אך לא כך הדבר, הילד זקוק לכלבה. לחברות ביניהם יש ערך מוסף מיוחד, של ידידות אמיתית, של הכרת תודה. החשוב הוא, שהכלבה מפעילה כל העת את דמיונה והופכת את מערכת היחסים, שמחציתה אולי דמיונית, למיוחדת ומנסה לראות את הדברים כמעט כפי שהילד רואה אותם. זאת בעזרת הדמיון המיוחד שלה, כשרון החיקוי שלה, ומיתוג של מחשבותיה לאפיקים הנכונים, ההגיוניים והיפים.
מסקנותיה של לפי אומנם תמימות בעינינו, אך הן הגיוניות. הן אפילו בזווית ראיה אנושית, חברית. הרי לעִתים, גם הדמיון הפורה של המוח יוצר רגשות, לא פחות מזה של הלב.
ויפה עשה המחבר, שסיים את הספר באקט מופלא, המרכז בתוכו בתמצית נהדרת את כל מערכת הידידות היפה, עד כדי תמימות, כנות ובהירות עם הילד. זאת כאשר דידי אומר בפעם הראשונה את המילה "אבא" ומתכוון, מצביע ופונה דווקא לעבר הכלבה לפי ידידתו, ולא לאביו האמיתי, הביולוגי.
היש סוף יפה, טבעי, ועמוק מזה? היש ידידות יפה ועמוקה מזו?
ולפי מגיבה בשפתה ועיניה קורנות מאושר.
האו האו דידי.
האו, אבא! האו, אמא!
