השופט: נחום שטרנליכט, בית משפט השלום בפתח תקוה המועד: יום שלישי, 18.11.2014, שעה 10:00 הנושא: עניינים מקומיים - תכנון ובנייה בית המשפט העליון אומר לאחרונה שוב ושוב את מה שכולם יודעים: עבירות בנייה הן מכת מדינה. ויש עוד משהו שכולם יודעים, אבל נזהרים לא לומר: העבירות הללו נפוצות במיוחד במגזר הערבי. אז למה לא מצליחים למגר אותן? חלק מהסיבות מתגלות בבהירות בשעה של נוכחות באולמו של השופט נחום שטרנליכט, הדן בכתבי אישום נגד תושבי כפר קאסם (בעיקר) ויישובים ערביים אחרים שביצעו עבירות בנייה.
11 תיקים נגמרו אצל שטרנליכט בשעה הזאת - כולם בהסדרי טיעון. מדובר על מגוון של עבירות: בנייה על קרקע חקלאית, סתם בנייה ללא היתר, יציקת רצפה, הקמת שלד, הכנה לחממה ועוד. בכל המקרים מוטלים על הנאשמים קנסות שנעים בין 10,000 שקל ל-55,000 שקל, ועוד קנסות על תנאי. לצד זאת, כולם מצהירים שהחלו בהליכים להכשרת הבנייה, והם מקבלים ארכה של 18 חודשים להריסת המבנים, אם לא יקבלו עד אז היתר.
החלק האחרון של ההסדרים הוא שהופך את כל העסק לכדאי. תארו לעצמכם ששוטר יתפוס נהג ללא רישיון, והלה יטען שהוא בדיוק בדרך למשרד הרישוי; האם תהיה זו סיבה להקלה בעונשו? האם ייאמר לו: "טוב, תראה את הרישיון וזה יהיה בסדר"? ודאי שלא. אז מדוע עושים את זה בעבירות בנייה?
אם הבנייה הבלתי-חוקית נותרת בסופו של דבר על-כנה, הרי שהיא עלתה למפרי החוק עוד כמה עשרות אלפי שקלים בדמות הקנס - לא סכומים שניתן לזלזל בהם, אבל גם לא כאלו שמרתיעים, ואולי גם לא כאלו שמאיינים את התועלת הכלכלית שבביצוע העבירה. והעיקר: הם מקבלים הכשר בדיעבד למה שהיה בלתי חוקי במזיד מלכתחילה. מעבר לכך שהעבירה הספציפית הזאת הופכת לחוקית, נוצרים אווירה והרגל של זלזול בחוק.
ועוד נקודה: הניסיון מלמד, שבמקרים רבים צווי ההריסה נותרים על הנייר בלבד. כאשר המדינה מגישה כתבי אישום נגד עברייני בנייה, לעיתים קרובות היא מצביעה על כך שבמשך שנים הם לא קיימו צווי הפסקה והריסה. וכאשר מדובר במגזר הערבי, בו לכל הריסה יש פוטנציאל נפיץ להפוך לאירוע לאומני, האכיפה קלושה עוד יותר.
"תגיד כשהבן-אדם לא מבין" כאמור, לשטרנליכט אין הרבה מה לתרום פרט לאימוץ אוטומטי של ההסדרים. הם כל כך שגרתיים, עד שהוא יורה שוב ושוב את אותן שאלות: עם תיקון או בלי תיקון (של כתב האישום)? אם יש תיקון, שטרנליכט יודע בדיוק באיזה סעיף הוא יהיה - בזה המתאר את היקף העבירה במטרים רבועים. הלאה: אתה מצהיר שפתחת בהליכים לאישור הבנייה? קנס? התחייבות? צו הריסה דחוי ל...?
לפלא הוא שאין לשטרנליכט טופס קבוע במחשב, דוגמת זה שבו משתמשים שופטי תעבורה, והקלדנית צריכה למלא כל פעם מחדש. הקצב כה מהיר, עד ששטרנליכט עצמו לא מצליח לפעמים לעקוב אחריו, והוא מבקש מדי פעם מהתובע שיזכיר לו מהו הקנס ובכמה תשלומים ייפרע. אגב: כאשר שטרנליכט קובע מה יהיה המאסר חלף הקנס אם הוא לא ישולם, לרוב המפתח הוא יום כנגד כל 100 שקל - רחוק מאוד מההשתכרות כיום, אפילו הממוצעת.
כמה אירועים קטנים שוברים את השגרה. "אני אומר מה שאני אומר כל פעם בדיונים האלה שלך", פונה שטרנליכט לתובע. "אני לא יודע מי [מהנאשמים הערבים] מבין טוב ומי לא מבין טוב. תגיד לי כל פעם שהבן-אדם לא מבין טוב עברית, שלא יחשוב מי יודע מה עושים לו".
באחד התיקים יש שלושה נאשמים, אבל אחד מהם לא הופיע. "אז איך אני יכול לעשות שפיטה בהעדרו?", שואל שטרנליכט רטורית. "אין לו עורך דין, אין לו כלום, מה אני אעשה איתו?". לתובע יש תשובה מן המוכן: הנאשמים הם אב ושני בניו; האב נוטל על עצמו את מלוא האחריות, אפשר למחוק את כתב האישום נגד הבנים (שאחד מהם הוא הנעדר). שטרנליכט פועל בהתאם, ובהקפדה נאה על הפרטים מורה להוציא העתק של הפרוטוקול ופסק הדין גם עבור הבן החסר.
עוזר עם המדפסת גם בתיק אחר לא מופיע אחד הנאשמים, והתובע מבקש דחייה כדי לברר כמה טענות הגנה שהועלו. שטרנליכט מסכים ופונה לנאשם שהופיע: "לדיון הבא צריכים לבוא שניכם, אחרת עלולים לעצור אותו ולהביא אותו דרך משטרה, וזה לא נעים". ואילו כאשר נאשם אחר טוען שיש לו היתר בנייה, שטרנליכט מגיב מיד: "אז איך אתה מודה?". הנאשם: "ההיתר לא מתאים [לבנייה בפועל]". שטרנליכט: "צריך היתר כדין, כנדרש".
האווירה באולם חופשית, אולי חופשית מדי. מצד אחד, בנקודה מסוימת שטרנליכט קם מכיסאו וניגש לעזור לקלדנית עם המדפסת שעושה בעיות; וכאשר העוזרת המשפטית שלו נכנסת, הוא מחליף איתה כמה מילים בשקט. הרושם הוא, ששטרנליכט יצר אווירת עבודה נעימה מאוד בלשכתו. מצד שני, כאשר יש באולם שיחות - כולל בין עוזרו של התובע לבין שניים שיושבים מאחוריו - שטרנליכט אינו ממהר להשליט שקט, ורק אחרי כמה דקות הוא מעיר: "רבותי, זה נורא מפריע". לא שזה עוזר לו; גם הערה נוספת שלו אינה מצליחה להפסיק את השיחות המתנהלות בכל רחבי האולם.
"נדבן על חשבונו" אחרי כל התיקים הקטנים הללו, פונה שטרנליכט לעסוק בתיק המייחס עבירות בנייה לראש עיריית יהוד לשעבר, יוסי בן-דוד. "הטענות המקדמיות נדחו, בעצם אי-אפשר להגיש [ערעור], אנחנו צריכים להתקדם בתיק", הוא אומר. הסניגור (שטרנליכט מקפיד ששמו ייכתב כראוי:
ירון קוסטליץ, לא קוסטליץ') מבקש להפנות את התיק לגישור פלילי, כמו שעשה בתיק אחר אצל השופט מיכאל קרשן, והתובעת אומרת שאם בית המשפט ממליץ - מדיניות המדינה היא לא להתנגד.
שטרנליכט בהתחלה לא לגמרי מבין: "אני לא יכול להיות נדבן על חשבונו של השופט קרשן". קוסטליץ מסביר שרק הזכיר את שמו כדוגמה, ואומר שאפשר לפנות גם לשופט בדימוס. "ברגע שזה מישהו שלא מתוך המערכת, המדינה צריכה להוציא על זה כסף, כספי ציבור. למה אנחנו יכולים להפיל את זה על מישהו?", מגיב שטרנליכט אבל יש לו הצעה מעשית: "תצאו החוצה, תחכו, אני אברר אם יש מישהו שעושה את זה".
אחרי כמה דקות שטרנליכט חוזר לאולם ובפיו תשובה: "המגשר הנפוץ במחוזנו בתחום הזה הוא השופט
זכריה ימיני. הוא היה עושה את זה, אני לא יודע אם הוא עדיין עושה את זה, אני לא יכול לנדב לאנשים עבודה". שני הצדדים מסכימים להעברת התיק לימיני, ושטרנליכט מורה למזכירות לוודא האם הוא יסכים לקבל עליו את המשימה. הצדדים ידווחו בתוך 21 יום, הוא מסיים, וקובע תזכורת פנימית יומיים מאוחר יותר - מה שמבטיח שהעסק לא יתמסמס.
השורה התחתונה: קשה מאוד להביע דעה על שופט שעיקר עבודתו, בזמן בו נערך הביקור באולמו, הסתכם באישור הסדרי טיעון. מן המעט שהיה ביתר הזמן נראה, כי מדובר בשופט בקיא ויעיל, גם אם מדי פעם הוא מפספס נקודות המועלות בפניו. לצד זאת, יש לציין את חוסר היכולת שלו להשליט סדר ושקט באולם. יעילות: 9. מזג שיפוטי: 8. 