אך דא עקא: בהעלאת מחזה דרוש גם מרכיב חשוב נוסף, והוא - הדרמה. לרוב, הפיכת סיפור כתוב לדרמה מומחזת לא תמיד צולח. כך קרה להפקת הבימה את "סיפור פשוט" של עגנון לפני דור, שכשלה. לא כך קרה להפקת תיאטרון פסיק הירושלמי, בשנה האחרונה, בהצגת "מאחורי הגדר" המופלאה שלו. הצגת "שבועת אמונים" מבוססת על סיפור קטן, שיש בו התחלה מבטיחה ומסקרנת, וסוף מספק, אך חסר לה האמצע. מה קרה בשנים שבין הילדות לבין השנים הבוגרות של הילד יעקב והילדה שושנה, בתו של הקונסול העשיר? בין הברית שכרתו השניים להתחתן לכשיגדלו, ועד לחלק הבוגר בחייהם?
איך זה שכה חסר החלק שיכול היה ליצור את הדרמה, היסורים, שבסופו יסתיים המחזה בסוף הטוב? לעומת זאת, המחזה רווי בתאור של החיים ביפו כפי שהיו אז, עם ריח ההדרים והיסמין שכיום נעלמו מהארץ כמעט כליל. ומתעוררת השאלה: כיצד ולמה נעלמו מחיינו הנימוסים האירופאים שהביאו עמם גיבורי הסיפור מוינה לארץ ישראל?
עגנון יודע היטב לנסוך את האוירה הקסומה והאידילית של אז בסגנונו הכה מיוחד. מי שכה מיטיב להמחיש זאת הוא דמות המספר בהצגה - יהב קדוש, שמגלם גם את המלצר בבית הקפה, במסעדה ובמלון, בשפת גוף עשירה ומודגשת. גם הקונסול, אביה של שושנה, אותו מגלם שחר פולק בפרזנטציה המוקפדת כראוי, והן יהושע אינדורסקי נעים הליכות כיעקב רכניץ - עושים יפה את תפקידם. יתרה מכך, אבירם אביטן, בתפקידו כיעקב הילד, מצליח להטעים אותנו מעט מכשרונו המופלא גם אם התפקיד מצומצם בזמן במה. אך הוא כשרון בולט ביותר במחזור זה של "בית צבי", כפי שהמחיש ב"בחורים בדלת ממול".
בין הבנות בולטת ירדן אורלובסקי כשושנה הילדה, ובהמשך, כ"לאה", אחת מתלמידותיו של הדוקטור רכניץ, המורה הנערץ על כל הבנות. נעמה לוינגר כאמה של שושנה, שלמרבה הצער נפטרת בעוד שושנה קטנה, גורמת לצופים להצטער על מותה בטרם עת - כי בכך נמנעה האפשרות לראות את מלוא כשרונה.
הבימאי הוותיק יורם פאלק, שנסיונו רב בבימוי דרמות עם רגש ורגישות, עשה את המיטב עם החומרים שקיבל. את התפאורה היפה והקסומה של חוף יפו לפני מאה או יותר שנים עיצב סלבה מלצב, (אז טרם הייתה בארץ אוניברסיטה..), את התלבושות התקופתיות עיצבה נטשה מנטל ואת התאורה המתכוונת יפה עשה אורי מורג, את המוזיקה ארג אפי שושני ואת התנועה הכה מיוחדת עיצב שחר פרץ המצוין.
