לא רק יוזף מנגלה ערך ניסויים מפוקפקים בגופות נשים, ילדים-תאומים ומה לא; ניסויים שערכם המדעי היה אפס, ולמעשה היוו עילה לסיפוק יצר הסאדיזם הקיים בקרב חלק מהגזע הגרמני: קו אופי של יצר ההתעללות בכל מי שנתון למרותם, בקרב אנשים שברובם כאלה שלא השיגו את מטרותיהם, וברוב תיסכולם - הענישו את כל אלה שסרו למרותם. תכונה שהתברכו בה בני ההומוספייאנס, בניגוד לקודמיהם הניאנדרטלים, שמעולם לא הרגו את בני מינם... כך קורה במחזה של שירלי לאורו שעולה בבכורה ישראלית בבית צבי ברמת גן. הבימאית מאיה שעיה שגם עיבדה את המחזה בתרגומו של יונתן אסתרקין, יצרה חויה דרמטית, מלאת קצב וענין, והציגה עולם ומלואו בשעה ועשרים דקות בלבד. המחזה מתחיל כהופעה קברטית, עם נגינת פסנתר וכינור ובהמשך גם אקורדיון של השחקניות, שאף שרות בקולות נפלאים, כשהמחוך והמכנסונים לא יורדים מגוף השחקניות עד הסוף, אלא רק נוספים לו חלקי לבוש המשנים את המיקום והזמן בהן נמצאות הדמויות, שהופכות מנערות לנשים, ובהמשך לאסירות. כיצד מגיעות ארבע נערות ממשפחות גרמניות אריות טהורות, למצב בו השלטון הנאצי הופך אחת מהן, את גרטשן (שני גרובר המרגשת והמצוינת) מילדה טובה, תמימה וממושמעת, שכל רצונה הוא להמשיך להיות מוערכת ככזאת - תחילה למלשינה על חברותיה הטובות, מסגירה את סודותיהן, ובכך, לגרום להן להפוך בתרוץ של חוסר נאמנות לנאציזם - מושלכות למחנה הסגר. ובהמשך, נעשית לדגם האידיאלי של הנאצית המושלמת. כשמתגלה תינוקה של אחת מהן - הוא נלקח ממנה לצורך ניסויים אכזריים בהזרקת רעל, ע"מ לבחון את השפעתו על גוף התינוק הבריא בעצם. זו רק דוגמה אחת קטנה למערכת ההתעללויות של המורה בתיכון, שהיא דוגמה וסמל להתנהגות הגרמנית הנוקשה והאכזרית; ובהמשך, (לירון כרמיאל בהופעה מושלמת של התגלמות הרוע) המורה בביה"ס, הופכת בשלב הבא למנהלת, אח"כ לקצינה במחנה, ובכל פעם אכזריותה גוברת - כמו כאשר היא מכריחה את העצירה פרדריקה לאכול עוגה עליה דרכה בנעלה על הרצפה, כמו הייתה כלב הקשור לקולר. אלכסה לרנר נפלאה ומעוררת אמפטיה, בתפקיד הקשה המייסר של הנערה המעונה, ובהתנהגות כלפיה ממומשת הדוגמה הטובה ל"חינוך" הגרמני, למנטליות הדוגמאטית המטופשת שלהם, והכרחת כל העם לסגוד לפיהרר כמו לאלוהים. השקרים שהשלטון מפיץ הם הנשק שלהם להמשיך את הטרטורים והעינויים גם כשפעמי הצבא הרוסי קרבים והרייך השלישי עומד לנפוח את נפשו. נועה לפידות כמנחה בקברט ובהמשך את כל העלילה, חטובה, בעלת עינים ומבט מהפנטים, נותנת הופעה מושלמת בכל דקה של הופעתה. אנסטסיה פיין הג'ינג'ית הגבוהה החטובה, היא נערה גרמניה טובה, בהמשך אחות בבית חולים הנשואה לרופא, אך תינוקה נלקח ממנה בתרוץ של מחלה שכביכול התגלתה אצלו, והופך חומר גלם לניסויים האכזריים שהוזכרו לעליל. המשברים שהיא עוברת ניכרים היטב וחודרים ללב הצופים, ששוכחים שמדובר בגרמנים, והמתייחסים לבעיה כבעיה אנושית באופן העמוק ביותר, וחומלים עליה, הודות למשחקה המצוין. דווקא באולם בצורת הדלתון, עיצוב הבמה הכה מקורי ומיוחד של רוני וילוז'ני, שגם עיצבה את התלבושות הכה מיוחדות, מעניק אופי סוריאליסטי משהו, אך בה בעת מרחיב את ממדי האולם הקטנטן עד לאין סוף. משהו סמלי לגבי הבעיה האנושית הנחשפת במחזה זה, שהופך אותו למשהו בינלאומי, לאו דוקא גרמני-לוקאלי. התאורה המצוינת של אורי רובינשטיין, המוזיקה של עידו מנור והדרכת התנועה של הודיה אביטן משלימים את מעגל היוצרים את החויה התיאטרלית המושכלת הזו. הצגה נוקבת, מרתקת במיוחד, עזת ביטוי ובעלת ערך מוסף - בהותירה בצופים הרבה חומר למחשבה.