כבר כתבתי על ספר שיריו הקודם של אביחי קמחי ואני חש כמו ביקור חברותי בבואי לכתוב על ספרו החדש, "הולך בירושלים". אודה שנעם לי הדבר עוד בטרם נכנסתי לספר, גם בשל התחושה הטובה לאחוז בו, בשל רכותו, עדינות העיצוב, גוון הנייר, וקודם כל כותרתו - והלא זה לכשעצמו כבר יוצר הזמנה בטוחה להיכנס פנימה אל בין הדפים.
איש הולך בירושלים. תר ומתייר את עירו, תר ומתייר את עצמו, ודומה שהוא תר את חייו שלו. אלה שלובים באלה. הוא ורחובות ירושלים, שיריו ורחובותיה. עיר שכותבים עליה אהבה, שכותבים בה על אהבה. עיר שמשפיעה ומקרינה על אלה החיים בה. דומה שדבקה ברחובותיה איזו תהודה של הוד שאינו כָלֶה, משהו שנספג באוויר הקדום שלה. לאחר הכול, זאת אותה העיר שמאז ומתמיד. אלא שגם היום, בהיותה ברובה עיר מודרנית, מתפרשת על גבעות, אותו הוד ישן שורר בשמיהָ, דבק באמניהָ ובאוהביה אשר הם. ואולי זה לא המקום אלא המחשבות והתחושות הקולקטיביות-היסטוריות הטבועות בנו.
כאן מצאתי משורר שירושלים היא אהובתו, ולא אומר שזה דבר חדש, ואילו אהובתו הגשמית היא האישה שאתו, כאשר שתיהן יחד נעשות מעין שלמות אחת בלתי נפרדת. רחובות העיר הם רחובות נפשה, חומותיה הן חומות רוחה, והודה של זו הוא גם הודה של זו. וכמה יותר מכך יכול משורר לבטא את אהבתו?
סְבִיב גּוּפֵנוּ חוֹמָה בְּצוּרָה
הַחֲפִיר מָלֵא מַיִם עַד גְּדוֹתָיו
הַשּׁוֹמְרִים עֲרוּכִים בַּצְּרִיחִים
בּוֹאִי נִתְפַּשֵּׁר וּנְחַלֵּק
אַתְּ תְּרַחֲפִי בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה
אֲנִי אֶתְהַלֵּךְ בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה
וְאֶבְנֶה לָנוּ מִקְדָּשׁ וּבוֹ מִזְבֵּחַ
עָלָיו נִתְיַחֵד בִּשְׁלֹשׁ הָרְגָלִים
כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָהּ יַחְדָּו
("ירושלים", עמ' 16)
זהו שיר מכונן לדעתי, בו הוא בא ושולח אנַך מלמטה למעלה, בין ארץ לשמים. בין הגשמיות האופקית שכאן לבין העולם החיצון, הרוחני שמעבר לנו, מאדיר אותה כך מול עצמו. אבל אולי באיזו צורה הוא יודע ואלי חש כי מה שלמטה מצוי גם למעלה, ומה שעושה האדם עושים גם השמים, וכי מה שנע בלבו נע גם בלב היקום - וכך הוא עושה אותה דבר נאצל, מכיל, בלתי נדלה. דבר שיחבק את נשמתו באהבה גדולה בעודה נוגעת בו על פני האדמה.
דומה כי מי שמהלך בירושלים ורוחו פועמת בו אינו הולך סתם. הוא חש. אלא שכמוהו כמי שהולך להקים בה מזבח, את מזבחה של הנפש שזועקת לתאומתה. אפילו ההליכה עצמה, כשהיא מבפנים והאוויר שננשם עם תנועות הגוף. אין זאת אלא שיש בה ב"הליכה" הזאת יותר מסך חלקיה והיא מולידה שירה. הנה איך בא משורר, מקפל ברחובותיה של עיר את חייו, והיא יוצאת לקראתו ויוצקת בו אהבה.
בִּירוּשָׁלַיִם
הַקַּיִץ מוֹפִיעַ
בַּעֲרָבִים נִבְחָרִים
בַּיֶתֶר
אֲנִי לוֹבֵשׁ חֻלְצַת
שַׁרְווּלִים אֳרֻכִּים
נוֹשֵׂא בְּיָדִי זָ'קֶט
וְהוֹלֵךְ בַּסִּמְטָאוֹת
לְחַפֵּשׂ אַחֲרַיִךְ
כְּשֶׁאֶפְגֹּשׁ בָּךְ
אֲכַסֶּה אֶת כְּתֵפַיִךְ
("אובדת", עמ' 15)
הגוף, ששייך לירושלים יודע כי ערבֵיה קרירים גם בעונות הבהירות, וכשהוא יוצא אליה בשעת ערב הוא נושא עמו כסות נוספת כנגד קור כמעט ודאי. אך איזו תפנית יפה, מעניינת ומרגשת מצפה לנו בשורה האחרונה של השיר. אתה קורא וסובר שהוא מצפה לראות עוד מן העיר שלו, אך בתוכו הוא מייחל לפגוש משהו מסוים ומיוחד עבורו, משהו מיוחל, ושוב אנו נתקלים באיחוד הנפשי והפיזי הזה של העיר עם אהובתו. הוא הולך לחפש אחריה ובידו
ז'קט, לגונן עליה מן הקור, בתקווה שאכן יפגוש אותה. שורה אחרונה שמשנה כיוון ומפתיעה בתובנתה: ירושלים מופלאה, אך לא בלעדיה. עבורו היא כמו תנאי לה, נתמזגה בה.
כמה רומנטי. והרומנטיקה באה ומכסה על התחושות. ועל המחשבה, והדאגה, העדינוּת, הרגש. לאן שפניתי בספר מצאתי רומנטיקה. פעם היא גלויה ומתריסה, פעם היא שקטה, כמעט חבויה אבל נוכחת. אם לא בתוך השורות אזַי ביניהן. הרומנטיקה כתבה אותו. פעם באהבה, פעם בגעגועים, פעם גם בכאב. לגימות של כמיהה.
וכדרכי אביא אחדים מן השירים הקצרצרים שבספר:
פַּעַם בְּחֹדֶשׁ / כְּמַחֲזוֹר שֶׁל אִשָּׁה/אֲנִי קוֹרֵא לָךְ/ הַבִּיטִי לְמַעְלָהָ/ הַיָּרֵחַ הִתְמַלֵּא("אות", עמ' 11).הִיא מוֹזֶגֶת יַיִן לַכּוֹס / בְּלַחַשׁ / בּוֹ אֲנִי פּוֹשֵׁט / אֶת שִׂמְלָתָהּ הָאֲדֻמָּה ("קסם", עמ' 18). אֲנִי אוֹהֵב/ לִפְגֹּשׁ אוֹתָךְ בַּלַּיְלָה/ לְאַחַר שֶׁהֵסַרְתְּ מֵעָלַיִךְ/ אֶת הַיּוֹם("היום והלילה", עמ' 23).אֲנִי/ תָּמִיד בַּדֶּרֶךְ אֵלַיִךְ / גַּם אִם טֶרֶם נִפְגַּשְׁנוּ/ אֲפִלּוּ אִם אֵינֵךְ מַמָּשִׁית/ וְאֶת עֲשׂוּיָה דְּמָעוֹת("פגישה לאין קץ", עמ' 61ׁ).
ברוב אהבתו קדושה לו ירושלים. לפי כך, אולי, כשהוא רוצה "להתחלן" מעבר ליומו, הוא לוקח אותה משם. אולי בבלי דעת וכאילו אל עיר של חטאת, הוא לוקח אותה אל תל אביב רבתי, שם הוא מזמין אותה לשמוע תפילתו של מואזין ביפו. אמונה זרה כנגד האמונה של ירושלים, שכמו באה להעצים את ההבדל ועושה לו מקום שבו הוא הולך להתפקר, להשתחרר. להשכיח את עצמו באוכל ובמשקה ולהתפרקד על החול שלחוף הים - כאילו ירושלים לא יאה לה שינהגו בה כך.
עֲלִי לָאוֹטוֹ וְנִסַּע לְיָפוּ
נַאֲזִין לִכְאֵב תְּפִלַּת הַמּוּאַזִּין
נִשְׁכַּח מֵחֶשְׁבּוֹן הַבַּנְק
נִתְעַלֵּס עִם בַרְבּוּנְיוֹת
נִלְגֹּם צֵ'יסֶרִים שֶׁל ווֹדְקָה
נִזְעַם עַל מְדִינָה לְלֹא חֶמְלָה
נִתְנַחֵם בִּגְרַאס רְפוּאִי
נְטַיֵּל בְּשׁוּק הַפִּשְׁפֵּשִׁים
וְנִכְתֹּב גְּרָפִיטִי בַּסִּמְטָאוֹת
"אֵין נָשִׁים הַנֶּהֱנוֹת מֵאֹנֶס
יֵשׁ שׁוֹפְטִים סוֹטִים"
בְּלַיְלָה נִתְנַחֵל עַל הַחוֹף
נִדָּבֵק לַחוֹל
נְיַלֵּל לַיָּרֵחַ
וְנִתְגָּפֵּף כַּחֲתוּלִים
(שֵעַר", עמ' 39ׂׂ)
ואז מה קרה? האם נפל דבר ביניהם? האם היה מרחק פיזי לאלו ימים? האם היה כעס חולף? כמעט לא ייתכן. משורר כותב והקורא מפרש לעצמו. אך אומר, מעבר לכך, שבמין תזכורות לספר שיריו הקודם, "לנווט לבד בחושך" בו שׁורר על המחלה שתקפה אותו, עולה לעיני רוחי האפשרות של מחלתו שהותירה אותו חלוש ויודע סבל למשך ימים. וכמו שהמחשבה על הכאב מצאה מקום של קבע בתודעתו, כך הוא שב ומאזכר זאת, מבלי לשכוח לכלול שירים אחדים שמהם משתקף המשקע הגדול שעומד כמו צל בתוכו. כאשר הוא שב אל עצמו לאחר ימים, ואולי יותר מימים, מתעוררת מחדש הערגה והוא מוצא אותה מצָפה לו, והיא מפָצה ומכילה אותו. אהבתם מתלקחת והיא חמה כאותם תפודים המצויים בתוך האש וריחם עולה ומעורר עוד את אהבתם, מגביר את כמיהתם.
בְּמֶשֶׁךְ שָׁבוּעַ
לֹא הֶחֱלַפְנוּ מִלָּה
הַיּוֹם עָשִׂינוּ אַהֲבָה
כִּשְׁנֵי תַּפּוּחֵי אֲדָמָה
הַנִּצְלִים בִּמְדוּרָה
וְרֵיחֵנוּ כְּרֵיחַ בְּעֵרָה
וְחֻרְשַׁת אֳרָנִים
("פראיות", עמ' 25)
כך, ברגש, מתנגנת ירושלים של מעלה בחייה של העיר שלמטה. מתנגנת ומשלחת בהדיה את העוררות הזאת שלו לחיים. לאוויר הטוב שהוא נושם. לאהבתו לרעייה שאתו. למשפחה שלו ולעיר עצמה שנפשו מהלכת בה. ולבסוף לשירה שלו שנעשתה חלק ממנו, מחייו - שבמקום אחר הוא מעיד כי רק בגיל ארבעים וחמש החלה לפרוץ לפתע מתוכו: "השירה שלי / היא שתיקה / של ארבעים וחמש שנה" (עמ' 59) - כל אלה מעוררים בו את הרצון לעתיד של הזדקנות יפה. לתחושה ולמחשבות שבהן עולים לפניו אבותיו, וסבו המשופם וקולות שירה בלַדינו, ובורֶקס בשבת בבוקר.
נוסטלגיה מעודדת ומרגשת מתעוררת בו. איזה עבר של משפחה ושל דורות קודמים, שבמגע אפשרי של הרוח הופכים לחוויה של עתיד. כאדם שמתנבא לעצמו. כאילו מתקפל הזמן במחשבתו והוא חוזה את עצמו-הוא. והוא חש געגועים לחיים עצמם גם כשהוא מצוי בתוכם - ממש כמו שמצוין במקום אחר כי הוא מתגעגע אליה גם כשהוא מצוי אתה - געגועים לחיים שהופכים להיות בו תקווה עזה, שנעשים אמונה.
כְּשֶׁאֶהְיֶה זָקֵן
אַצְמִיחַ שָׂפָם מַלְבֵּנִי
כְּמוֹ שֶׁהָיָה לְסָבִי מִסָּלוֹנִיקִי
אָשִׁיר בְּלָדִינוֹ חֲרוּזִים
וִישַׁמֵּר לִי מוֹשָׁב מְכֻבָּד
בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל הַסְּפָרַדִּים
בַּשַּׁבָּת בַּבֹּקֶר אֹכַל בּוּרֵקָס
עִם בֵּיצָה חָמִינָדוֹס
וְעָרָק מָהוּל בְּמַיִם
בַּחַגִים אֵשֵׁב בְּרֹאשׁ הַשֻּׁלְחָן
וּבְסֻכּוֹת אֶבְנֶה סֻכָּה בֶּחָצֵר
לִנְכָדַי הַמִּתְרַבִּים וְהוֹלְכִים
אַת בֶּטַח תִּהְיִי אִתִּי
("זקנה", עמ' 77)
בוודאי תהיה אתו, ועל כך אומַר אמן. יהי רצון וכך נאמר, כי זוהי תפילה. והוא הולך בעירו ובנפשו רואה את נפשה, שהוא מייחל גם אליה. הולך ונושם את שתיהן וחש בתוכו את השיר. ויתר השירים הלא גם הם הולכים בירושלים ויזכה בם כל אשר ימצאם.
(אביחי קמחי: "הולך בירושלים", הוצאת "קשב לשירה", 2014, 77 עמודים)
__________________
