"לא נותרו קצת ייסורים?!"

ידיו המגוידות חפרו באבן בלא כוח, ברירה לא הייתה בידו, חייב היה להביא מעט כסף כדי להאכיל את יתומיו. לבו של מנשה שתת דם טרי במעמקים, לילות רבים ספגה כריתו בשקט את דמעותיו אל תוכה. סאת הייסורים שלו דומה שעברה את של שכניו וחבריו, מאדם פשוט ושקט הפך לבעל ייסורים תוך תקופה קצרה: אשתו נפטרה עליו בדמי ימיה בעודה מותירה לו "ירושה" בדמות שבעה יתומים, שהגדולה שבהן בת 14 בסך-הכל; את יכולתו לעבוד בעבודה מכובדת שמכניסה סכום נאה איבד מנשה בעקבות ימי האבל הקשים והצער שתקפו; יתומיו לא טמנו ידיהם בצלחת וכל אחד מהם סבל מפטירת האם ממיחוש נפשי או גופני. למחייתו ובלית ברירה ממש, עבד מנשה בחציבת אבנים - עבודה פיזית קשה שלא הסכין לה מעודו. בבת אחת זנח את המעדר. לגם מעט מכד המים שהביא איתו ושם פעמיו העירה. בלי לחשוב, בלי להרהר. תחושת מסכנות הציפה בגלים שוצפים את כל כולו, חוסר האונים מילא אותו מכף רגל ועד ראש, וכך התפרץ בבכי מטלטל וחסר מעצורים אל חדרו של רבי שלום שרעבי (יום פטירתו - י' בשבט), הרש"ש הקדוש. רבי שלום הקדוש חיכה מעט שיירגע, מזג לו כוס מים, ובהחזיקו את כף ידו של מנשה ביקש ממנו שיספר לאט-לאט את כל סאת צרותיו בימים האחרונים. ומנשה סיפר. לא דילג ולא החסיר שום פרט. אם כי, לשבחו ייאמר, שלא הגזים בתיאור. הרש"ש העניק לו ברכה חמה ונלבבת ומנשה יצא מעודד אל ביתו. אך לא הספיק להגיע עד ביתו, אין הוא יודע מה היה לו, לפתע פרחה נשמתו מגופו ודאתה אל-על. שם, בשמי מרום, העמידוהו בית הדין של מעלה מול מאזניים ענקיים, החלו שוקלים את מצוותיו המועטות שעשה בחייו, למול הררי עבירות שעבר - כשרבות מהן בהיסח הדעת ומחוסר ידיעה. כף המאזניים נטתה שמאלה בחדות, כשהכף הימנית של המצוות תלויה רועדת גבוה באוויר, כביטוי נלעג למעט שהצליח מנשה לעשות בחייו מבחינה רוחנית. מלאכי החבלה השחורים החלו נושפים ורושפים בלהט, כעת ייפול לידם טרף שמן. מנשה החל לבכות: "וכי היכן הצדק והיושר? כה רבות סבלתי בימי חלדי, יתום הייתי, אשתי הותירה לי יתומים לגדל, טרוד הייתי על המחיה ועל הכלכלה, בבריאות נפשם וגופם של ילדיי שגידלתי לתורה. הרבה ברירות לא נותרו לי. וכי כל הייסורים הללו אינם באים כעת בחשבון?" "צודק הוא", הרעים הכרוז בבית דין של מעלה, "הבו את ייסוריו ושפכו אותם על כף המצוות". עגלות-עגלות עמוסות במיני תלאות ומועקות הגיעו אל הכף. אחת מהן לא נעדרה. גם את האבנים שחצב בזיעת אפיים - עבור לימוד התורה של ילדיו ומזונם - שקלו על הכף. ובסיומו של תהליך, הכף של המצוות כמעט והשתוותה לכף העבירות. חסר היה כחוט השערה כדי לאזן בין השתיים לגמרי כדי שייצא מנשה זכאי. "האם אין עוד ייסורים?" שאל הכרוז החזק. בלא מילים הוברר שאכן תמו הייסורים. דינו של מנשה הוכרע: לגיהינום!... מנשה, שרעד מדמותם של מלאכי החבלה זעק: "עוד ייסורים! הבו לי עוד ייסורים!". כך התעורר שטוף זיעה בחדרו של הרש"ש שהביט בו בחמלה ושאלו: "האם רצית לשאול משהו?" מנשה גמגם במבוכה תוך כדי שיצא: "לא רבי, הכל בסדר".