אז איך הכל התחיל? כמו בסיפורים הכי נפלאים, גם כאן מעטפה אחת ומקומטת, שנשלחה למשרד ראש הממשלה הגיעה לידיים הנכונות. או אז נפתח הפתח לעלייתם של היהודים, שבמשך מאות שנים שומרים באדיקות על המסורת והמנהגים היהודים. המעטפה, שהכילה פנייה מנציגי השבט, הגיעה לידיו של מיכאל פרוינד, לפני 16 שנה, ומאז הוא צלל לתוך המיזם, לו הוא מתמסר מתוך אמונה בזכותם של היהודים הללו להגיע לישראל, ולהיות חלק מהעם היהודי.
"אני בעצמי עליתי לפני כ-20 שנה מניו-יורק", מספר פרוינד, יו"ר ומייסד "שבי ישראל". "בשנת 1996, אחר שבנימין נתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה, עבדתי במשרד ראש הממשלה כסגן ראש מערך ההסברה. באביב 1997 הגיעה אלינו מעטפה כתומה ומקומטת מצפון מזרח הודו, ובה פנייה מראשי קהילת בני מנשה שהתחננו לחזור ארצה. לאחר מכן הסתבר לי שבני מנשה החלו לכתוב כבר בימי
גולדה מאיר, ואולי אפילו
דוד בן-גוריון, אבל אף פעם הם לא קיבלו מענה.
"קראתי את המכתב ובהתחלה חשבתי שזה הזוי לחלוטין. לא האמנתי שיש דבר כזה שבט אבוד בצפון מזרח הודו. מצד שני, המכתב היה מאוד כן ואמיתי. בשלב הבא, פגשתי נציגים של בני השבט שהגיעו ארצה. ראיתי שהם באמת רוצים להיות יהודים שומרי תורה ומצוות, ולגור כאן בארץ. אמרתי לעצמי שאם יש מישהו שכל כך רוצה להצטרף אלינו והוא רציני, אז למה לשים לו מכשול? מה גם שכשביקרתי בצפון מזרח הודו ולמדתי על המנהגים והמסורות שלהם, השתכנעתי שהם באמת אחינו האבודים, שהם צאצאים של אחד מעשרת השבטים. הבנתי שיש כאן משימה, ונרתמתי אליה".
אחרי שהצליח להסדיר את סבך הביורוקרטיה, פרוינד הצליח להשיג ממשרד הפנים, מכסה שנתית של כ-100 עולים בשנים. הרעיון היה שאלה יעברו תהליך של גיור ברבנות הראשית, וכן תהליך של קליטה והתערות בחברה הישראלית.
ממה שידוע לך, מה המסורת שלהם, איך הם חיו בהודו? "על-פי המסורת שלהם, אבותיהם הוגלו לפני 2,700 שנה על-ידי אשור והם נדדו, הגיעו לסין ושם חיו עד שקם מלך אכזר שרדף אותם וגנב מהם את ספרי הקודש. הוא הכריח אותם לברוח דרומה ומערבה, עד שהם הגיעו לאזור שבו הם מתגוררים עכשיו. לפני כמאה שנה הגיעו לצפון מזרח הודו הבריטיים, המערביים הראשונים, שביניהם היו הרבה אנשי צבא ומיסיונרים, והם נדהמו לגלות אוכלוסייה שלמה שמאמינה באל אחד וחיה לפי התורה שבכתב. כלומר, הם שמרו שבת, כשרות, טהרת משפחת אפילו הקימו ערי מקלט והמשיכו עם הקורבנות. כמובן לא כל דבר שהם עשו היה על-פי השולחן הערוך, אבל בהחלט הם עשו מה שהם זכרו.
"יש לציין שרוב השבט התנצר, ועד היום בצפון מזרח הודו 94 אחוז הם נוצרים, אבל היה גרעין קשה שסירב לנטוש את דרך האבות. בשנת 1948, כשהם שמעו על הקמת המדינה היהודית זה הדליק בתוכם מחדש את הרצון לחזור לכאן. שמענו סיפורים מהרבה זקנים על כך שהיו משפחות שארזו מזוודות והתחילו לצעוד רגלית מערבה, כי הם האמינו שאוטוטו המשיח יגיע וייקח אותם הביתה. לצערנו זה לא קרה, אבל זה כן הדליק בתוכם את הרצון לעלות.
"במשך השנים כל עניין שמירת המצוות בא מהם, מבפנים, זה לא שמישהו מבחוץ שם להם כיפה על הראש ושכנע אותם להתנהג כך. בשנת 1976, הם הקימו במניפור ארגון גג שמאחד את כל בתי הכנסת והקהילות במדינה. כשהם יצרו קשר עם יהודי המערב, הם אימצו את היהדות האורתודוקסית. עד היום הם חיים כך. כל מי שנוסע לשם ומסתובב בכפרים רואה אותם עם כיפה וציצית ואילו הנשים עם כיסוי ראש. זאת לא הצגה - אורח חיים".
לדברי פרוינד, בני מנשה אינם זכאים להגיע ארצה מכוח חוק השבות, כיוון שחוק הולך שני דורות אחורה. כלומר על-פי החוק כל מי שיש לו סבא יהודי זכאי לבוא ולהתאזרח, אולם הקשר של בני מנשה הוא לא מלפני שני דורות, אלא מאות שנים אחורה יותר. "זאת הסיבה שבשנת 2005, הרב
שלמה עמאר, בהיותו הראשון לציון קבע שבני מנשה הם צאצאי עם ישראל, אבל הם חייבים לעבור גיור בגלל הנתק שהיה בינם לעם ישראל. כלומר, באופן קולקטיבי הם צאצאי עם ישראל, אבל כל אחד צריך לעבור גיור פרטני, וזה מה שקורה כעת".
כמה כבר הגיעו ארצה ועברו גיור? "עד כה זכינו כבר שכ-3,000 איש הגיעו ארצה ועברו גיור על-ידי הרבנות הראשית. נותרו מאחור עוד 7,000 שכולם רוצים להגיע לישראל. בשנת 2007 הבאנו קבוצה של 230 איש, אולם לאחר מכן הממשלה החליטה להקפיא את העלייה. במשך חמש שנים נאבקנו כדי לחדש את העלייה, וברוך השם בשנת 2012 הממשלה קיבלה החלטה פה אחד לחדש את הבאתם. אפשרו לנו להביא 275 בתור פיילוט. הם עלו בתחילת 2013 והכל הלך חלק ברוך השם. באוקטובר 2013 התקבלה החלטה נוספת - לאשר לנו להעלות 900 איש מבני מנשה. מאז שההחלטה התקבלה הבאנו כ-660 איש בשנת 2014, שזה המספר הכי גדול של עולים מבני מנשה שהגיעו אי-פעם במהלך שנה אחת".
איך הם מגיבים כשהם רואים לראשונה את ארץ ישראל? "זכיתי ללוות אותם במטוס וזה היה מדהים. הרבה מהם פורצים בבכי כשהם רואים לראשונה את נופה של ארץ ישראל או את חוף הים. כשהם יורדים מהמטוס הם בדרך פורצים בשירה וריקודים. זה מעמד מאוד מיוחד ומרגש. עבורם זוהי הגשמת חלום וסגירת מעגל היסטורית. הרבה מהם אומרים שצר להם שההורים והסבא והסבתות שלהם לא זכו להגיע. הם מרגישים שיש להם זכות גדולה, שהם זכו להיות דור הגאולה".
בנובמבר הגיעה ארצה קבוצה של 250 מבני השבט, שלפני כשלושה שבועות ביקרה לראשונה בכותל. "זאת הייתה חוויה מרגשת", מתאר הרב פרוינד, "הכותל זה מקום שכולם שמעו עליו, ראו אותו בתמונות וחלמו לגשת לאותן אבנים שספגו כל כך הרבה דמעות במשך הדורות. הם חלמו על הרגע שבו הם יוכלו לגשת לאותן אבנים ולשפוך את ליבם בפני בורא עולם".
כשהם הגיעו לירושלים, זאת בוודאי הייתה חוויה עוצמתית. "צריכים להבין שבתרבות של בני מנשה, כמו בהרבה תרבויות אחרות במזרח, לא כל כך נהוג להביע רגשות בפומבי. הם שומרים את רגשותיהם ולא משתפים כל כך מהר את החוויה שהם עוברים. זאת אומרת שכשאתה רואה שיש להם דמעות בעיניים, אתה יודע שמשהו עוצמתי קורה בתוכם. כשעמדתי לידם בכותל, וראיתי כל כך הרבה מהם עם דמעות זולגות הבנתי עד כמה החוויה הזאת חזקה בשבילם, ועד כמה המפגש עם הכותל אמיתי. זה היה מפגש היסטורי כי הנה הבנים שבים לגבולם, אבל זה גם היה מפגש רוחני עוצמתי. חלק מהם סיפרו לי שמעבר לבקשות האישיות הם חשבו על שני דברים: להודות להשם שזיכה אותם לחזור ולהיות ליד כותל. דבר שני, כולם התפללו שהעלייה תימשך, וכולם יזכו להגיע".
היה רגע מעצים במיוחד? "הרגע החזק שאני חוויתי היה כשכולם התקבצו להתפלל מעריב, ולקבוצה הצטרפו חרדים, חסידים דתיים לאומיים ועוד יהודים, כשהחזן היה מבני מנשה. זה יהודי שעלה רק בנובמבר וסיים את הליך הגיור. זה היה מאוד חזק כי הנה אנחנו רואים במו עינינו את הגשמת חלום הנביאים, לא רק על קיבוץ היהודים, אלא גם את השלב הנוסף - חזרת שבטי ישראל. אני ראיתי את בני שבט יהודה ומנשה מתפללים יחד בכותל".
