קרוב ל-150 אנשים הגיעו בתחילת ספטמבר ליום עיון, תענית ותפילה בבית הכנסת החורבה ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. כותרת הכנס הייתה "מגירוש למלחמה" והעילה לאירוע: תשע השנים שחלפו מאז יציאת צה"ל מגוש-קטיף עד למבצע "צוק איתן". מבחינת המשתתפים בכנס, כולם מנהיגים בולטים של הציונות הדתית, חובשי הכיפות הסרוגות, אין בצירוף הזה בין ההינתקות והמלחמה בעזה עניין מקרי. היציאה מעזה היא "הטעות הלאומית הקולוסאלית", המלחמה האחרונה מעידה על ההתפכחות והעתיד יוכיח שעם ישראל יבצע תיקון, יחזור לגוש-קטיף ויחיל את הריבונות גם על הגדה המערבית, בדיוק על-פי הדרך שמתווים לו תמיד הדתיים-הלאומיים, אבירי ההתנחלויות.
"נזכור ונחזור", פתח ואמר שם שר הבינוי והשיכון
אורי אריאל, שעד היום עונד צמיד כתום, זכר לימי ההינתקות. "1,800 שנה לקח לנו לחזור מהגלות לציון. לחברי גוש עציון לקח 19 שנים לחזור לביתם. בעזרת השם נחזור בהרבה פחות זמן לגוש-קטיף ונחיל את הריבונות על כל חלקי ארץ ישראל. זה הולך לאט, אבל אנחנו חזינו הכל. בשוב השם את שיבת ציון. זה אפשרי וזה באחריותנו. חובתנו לחזק ולהסביר ולומר שצריך להחיל ולממש את הריבונות האלוהית וההיסטורית ובראש וראשונה על הר-הבית".
אריאל דיבר בהתרגשות גדולה. מדי פעם הוא הפסיק את נאומו כדי לקחת אוויר. לפני שנה ראיתיו נואם במרכז בגין על ההינתקות ופורץ בבכי. אז הגיע למקום כמתאבל. אחרי צוק איתן, הרגיש שהוא שוב המוכיח בשער, הנביא המודרני, בעל צדקת הדרך האבסולוטית. "לעגו לנו, ביזו אותנו", אמר אריאל ועיווה את פניו. "היום אנחנו נאלצים לומר 'אמרנו לכם'. מי שמאפשר ריבונות לעם זר בבית לחם פירושו שהוא מעודד פצמ"רים על הכנסת, על הממשלה ועל הר-הבית. מי שמדבר אחרת, טועה ומטעה".
גם ההליך הדמוקרטי אינו נחשב במיוחד בעיניו של אריאל, לפחות כפי שהוא מתנהל במקומותינו. מבחינתו מי שחושב שיש פרטנר פלשתיני לא יודע על מה הוא מדבר. גם ההליך הדמוקרטי המוטעה, מתנחם אריאל, הוא שלב בדרך לאימוץ האידיאולוגיה של הכיפה הסרוגה. "כאשר יענו אותנו, כן נרבה וכן נפרוץ", ציטט מהכתובים. "כל מדינת ישראל הפכה להיות גוש-קטיף, או גוש עזה. מי שבורח מהטרור, הטרור רודף אחריו.... אנחנו מצווים לגמור את המלאכה ביהודה ושומרון. גם אם מקשים עלינו, ומקשים עלינו, נמשיך את הבנייה בכל השכונות בירושלים ובעזרת השם נבנה את הר-הבית".
"נצח ישראל לא יימחה ולא ישקר", סיים אריאל את דבריו, דפק על הפודיום בחוזקה וירד לקהל הנפעם, שרץ ללחוץ את ידו.