חיכינו שעה יותר מכפי שהיה מתוכנן, אבל בסוף נכנסנו ליריחו – כ-40 מטיילים בסיור שארגן בית ספר שדה כפר עציון, בהדרכתו של ד"ר ירון עובדיה (5.2.15). ההמתנה בהחלט הייתה שווה. לא כל יום וגם לא כל שבוע יכולים ישראלים להיכנס לעיר, הראשונה שהועברה לרשות הפלשתינית במסגרת
הסכם אוסלו.
קשה לומר שממש טיילנו ברחובות יריחו. הסיור התמקד באתרים ההיסטוריים והתיירותיים של העיר, ורק חלפנו ברחוב הראשי בדרכנו חזרה לירושלים. ובכל זאת, ניתן היה להתרשם מכמה תופעות. האחת: השקט. צה"ל הסיר מזמן את המחסומים שלו מסביב ליריחו, לה יש מסורת של שמירה כמעט מלאה על השקט גם בימי האינתיפאדה. המסורת הזו, הסביר עובדיה, הולכת אלפי שנים אחורה. כעיר מפתח במערכת הדרכים האיזורית, ליריחו תמיד היה אינטרס בחיים שלווים שיאפשרו לסוחרים ולמבקרים לעבור בה ולהעניק פרנסה לתושביה.
השנייה, הקשורה לראשונה: סבר הפנים היפות בו מתקבלים המבקרים מישראל. אמרו לנו להמיר את הכיפות בכובעים ולא להתבלט בלבושנו, אבל כולם ראו ושמעו היטב שאנחנו ישראלים. אני לא יודע אם אוהבים אותנו, אבל בטוח שרוצים להתפרנס מאיתנו – וזה בסדר גמור, וגם יכול וצריך להוות מודל לערים פלשתיניות אחרות.
השלישית, שכנראה גם היא קשורה לראשונה: תנופת הבנייה. בשולי העיר מוקמות וילות, חלקן של בני יישובים אחרים בשומרון, המעדיפים לבלות את החורף באקלים הנוח של יריחו. מחנות הפליטים כבר הפכו מזמן לשכונות לכל דבר, למרות שברור שיש גורמים שמבקשים להנציח את עליבות החיים בהם – למשל הרשות הפלשתינית, מבחינתה זהו קלף מיקוח פוליטי והסברתי, ואונרא, שמפרנסת אלפי עובדים בטיפול הבלתי-מסתיים בפליטים מ-1948.
הרביעית: יריחו רחוקה מלממש את מלוא הפוטנציאל שלה, ודאי בתחום התיירות. פברואר הוא חודש אידיאלי לביקור בעיר, ובכל זאת – האתרים היו כמעט ריקים. אולי זה חוסר מודעות, אולי זה חוסר בשלות. זה כנראה לא חוסר כסף, כי הפלשתינים קיבלו תרומות יפות מאוד לטיפוח העיר ואתריה, למשל מארה"ב ומיפן, כפי שמעידים השלטים.
