"גרנו במושב נחלים, ומי שדחף למעבר ליהודה ושומרון היו הילדים הגדולים שלי. הם הסבירו שלא מספיק לדבר על ההתיישבות, צריך גם לממש אותה בפועל. עברנו לקרני שומרון בשנת 1979 ואני החלטתי לקנות קרקע על-מנת לבנות בית גדול שיתאים למשפחה ברוכת ילדים. בתוך שלושה חודשים הצלחתי לקנות את הגבעה שמצפון ליישוב יחד עם 14 דונמים של קרקע. בבית שבניתי עליה אני חי עד היום.
"עם הזמן התברר לי שהערבים בסביבה מעוניינים למכור קרקעות בזול. התחלתי להסתובב ביניהם ולחפש הזדמנויות. בשלב הראשון בדקתי איך הם מוכרים מאחד לשני. זה היה מאד פרימיטיבי: הם היו מוציאים חתיכת נייר, רושמים עליה את שם המוכר, שם הקונה ושמות שני עדים ואת השמות של בעלי הקרקעות שגובלות בקרקע שעומדת למכירה. מעבר לזה לא היה כלום, לא מספר גוש וחלקה ולא שום רישום מסודר של הקרקע. אני הייתי משוכלל יותר וקניתי חוזים ישראלים רשמיים ובעזרתם קניתי ארבע חלקות.
"מח"ט אפרים דאז, יושע בר תקווה, שמע שקניתי קרקעות ופנה אל המוכרים הערבים. הוא אמר להם 'המכירה לא חוקית, לכו תתלוננו במשטרה והיא תיתן לכם את הקרקע וכך תרוויחו גם את הקרקע וגם את הכסף שקיבלתם'. הם התלוננו, המשטרה החליטה לבטל את המכירה, וכל הכסף ששילמתי ירד לטמיון.
"אחרי הסיפור הזה הבנתי שלא מספיק לשלם כסף. הבנתי שאני צריך עורך דין טוב שיתפור את העסקה מבחינה משפטית כך שאף מוכר לא יוכל להתכחש אליה. הלכתי לנוטריון מפורסם מתל אביב שדובר עברית וערבית ואנגלית וטורקית. הוא הכין לי סט של שבעה חוזי רכישה מקיפים שכוללים גם ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר. עם המסמכים שלו חזרתי למוכרים שרימו אותי ואמרתי להם 'הנה, חזרתי אליכם. בסדר, הבנתי שמה ששילמתי לכם נשפך לים. שקניתי מכם אבל הקניה ירדה לטמיון. אבל אני מוכן לקנות מכם עוד פעם עם מסמכים אחרים. האם אתם מוכנים?' וכמובן הם היו מוכנים. מאז, כל מי שרצה למכור היה צריך לבוא אתי לתל אביב ולחתום בפני הנוטריון על ייפוי הכוח".
הם לא התביישו לשקר לך בפרצוף ואחרי כן להמשיך לעשות איתך עסקים?
"לא. הבנתי שזו התרבות שלהם ושאני לא צריך לקחת את זה אישית, שככה הם חיים. תראה, אני בקשר עם האנשים של עיר דוד. הם אומרים לי שגם אצלם, כשאתה קונה מהכנסייה איזשהו
נכס, אתה יודע שאתה משלם פעמיים. פעם אחת אתה משלם על הנכס ובאותו כרטיס אתה מקבל הזמנה לבית המשפט. הם כבר יודעים ששום דבר לא יעזור, שגם אם תקנה את הנכס בחדר מלא מצלמות עם עורכי דין ומסמכים ובדיקות דנ"א, בסוף המוכרים יתכחשו ויגררו אותך למשפט. שם תשלם הון לעורכי דין אבל אחרי 15 שנה תקבל את הנכס.
"אחרי עשרה חודשים כשקניתי כבר כמה חלקות, הערבים ראו שמילה שלי היא מילה ושאני משלם טוב והתחילו לרדוף אחריי בשביל למכור לי קרקעות. אמרתי להם שעל כל קרקע שהם מציעים אני עושה בדיקה יסודית. איך בדקתי? עם המוכתרים של הכפרים, בכסף. לפי חוק הקרקעות העותומני, המוכתר הוא האחראי שרושם את כל הקרקעות ומה שהוא אומר מחייב מבחינה משפטית. הייתה אגרה של 72 שקלים שהיה צריך לשלם לו בכדי לקבל אימות שהקרקע באמת שייכת למוכר. הודעתי שאני מוכן לשלם למוכתר הרבה יותר, 500 דינר, בתנאי שהוא ייתן לי מידע אמין ומבוסס. אמרתי לכל מוכתר שבא אליי שאם הוא יכשיל אותי פעם אחת – הוא יותר לא יראה אותי לעולם. ובגלל שהם קיבלו ממני הרבה כסף היה שווה להם לעבוד אתי על אמת. אפילו בזה לא הסתפקתי ועשיתי עוד הצלבות בכדי לוודא שהקרקע שייכת למוכר".
למה לא ניסית להיעזר במנהל האזרחי בכדי לברר את הרישומים?
"המנהל תמיד היה עוין לרוכשים יהודים, תמיד היה סגור ומסוגר. הרי לכל חלקה יש מאליה [סוג של רישום, י.י.]. רק להשוואה, כשאתה קונה קרקע בישראל אתה פונה למשרד הטאבו, מבקש אינפורמציה על גוש וחלקה, משלם אגרה ונותנים לך. לא חוקרים מי אתה, ואתה יכול להוציא איזה טאבו שאתה רוצה על איזו עיר ואיזה כפר שאתה רוצה. במנהל האזרחי, לעומת זאת, התחננתי כמה פעמים ואמרתי להם תראו, אני עומד להשקיע הרבה מאד כסף בשביל לקנות חלקת קרקע. זה המוכר ואלו הפרטים שהוא נותן. תנו לי בבקשה את הרישום שנמצא אצלכם. הם היו זורקים אותי מכל המדרגות ואומרים לי: קודם תקנה ואחר כך תבקש ממי שמכר לך שימציא לך רישום.
"אבל הייתה לי סיעתא דשמיא. למרות כל הבעיות, הערבים רצו למכור לי עוד ועוד. כולם רצו למכור. כשגרתי בקרני שומרון היה לילה אחד שבאו אליי שבע קבוצות שונות שהתחבאו אחת מהשנייה. כשהבנתי שאני עשוי לאבד חלק מהנכסים לאחר הרכישה, הבנתי שאני חייב להשיג את הרישומים של המנהל. בשלב מסוים הצלחתי לשחד את אחד מפקידי המנהל בטול כרם. הבאתי לו משקאות משכרים יקרים והוא נתן לי בתמורה רשות לצלם ספר של 'מאליות' של כפר מסוים. קניתי מכונת צילום שעלתה אז הון תועפות, צילמתי את הספר ומיד החזרתי לו. הלכתי הביתה ובאתי יום למחרת כדי לצלם ספר של כפר אחר, עד שצילמתי הכל. לקחתי מתורגמן שתרגם לי הכל לעברית. עם הספרים הללו אף אחד לא יכול היה לרמות אותי. עוד לפני שהערבי היה מגיע אליי הביתה הייתי כבר יודע אם יש לו איזו זכות בחלקה. כמובן שלא הסתפקתי בזה והייתי קופץ למומחים מאותו הכפר ומברר האם הערבי גם מעבד וחורש את הקרקע, זה היה התנאי לסגירת עסקות".