על דנינו וששת עדי המדינה

שבתרבות באר שבע (18.04.15). מפכ"ל המשטרה רב-ניצב יוחנן דנינו מתייצב על מדיו המצוחצחים. הוא מדליף וחושף בפרהסיה את שאסור לחשוף. הוא מודע לכך שהפרשה מצויה בשלבי חקירה ביחידת להב 433. הוא לא למד מאום מה"פלופ" של מסיבת העיתונאים הבזויה בפרשת ה"בר נוער". הוא מתלהב. יהיר. רותם עגלות לפני סוסים. הוא מפטפט עצמו לדעת וחושף אודות שישה עדי מדינה בתיק החקירה הידוע בכינויו "פרשת ישראל ביתנו". גיוס חסר תקדים של עדי מדינה בתיק חקירה. למותר לציין, כי גיוס עדי מדינה, בתיק חקירה, חוסך זמן חקירתי יקר ו"מקצר דרך" לחוקרי המשטרה המקבלים ראיות בבחינת "על מגש של כסף", אך מאידך-גיסא מביא להקלות משמעותיות לאותם עדי מדינה המעורבים בפלילים בפרשה, לפחות לכאורה, עד צוואר. הקלות מרחיקות לכת, יקבלו המה, כדי סגירת התיק נגדם והימנעות מהגשת כתבי אישום כנגדם, תמורת שיתוף פעולה מלא מצידם לצד ה"סחורה" המצופה, לקבל מהם בדמות ראיות ועדויות מפורטות. דנינו לא למד, עד לרגע זה, את הלקח מפרשת ה"בר נוער" ומסיבת העיתונאים הבלתי נשכחת. הוא שכח את הביזיון שהביאה אותה פרשה למשטרת ישראל. מה מבקש דנינו להשיג מהפטפטת המיותרת הזו? איזה מסר הוא מעביר לשוטריו? לחוקרי המשטרה? לפקודיו? היכן "הצנע לכת"? יוחנן דנינו מנסה להקדים את המאוחר. הוא רותם עגלות לפני סוסים. הוא ממהר ורץ לספר לחבר'ה את שיש לנצור, בשלב זה, בסוד. החקירה בעיצומה. המשטרה טרם גיבשה המלצותיה בתיק. לאן הוא ממהר? מדוע אצה דרכו? היכן אותו איפוק נדרש? היכן הצניעות המתבקשת? היכן השכלתנות הנדרשת? היכן האחריות המתחייבת? היכן הדוגמה האישית? אם אתה, מר דנינו, מונה וסופר את עדי המדינה בתיק - בטרם גובשו כתבי אישום - וממהר להדליף את הצריך בסוד - אנחנו נספור את אותם הזיכויים בתיק זה ונזכיר לך אז - את אותה "חזקת החפות" אותה שכחת ואותה רמסת - השבת הזו - רק כדי לקבל הערב ומחר כותרות בתקשורת. זיכרוננו לא בגד בנו. נזכיר לך כל פעם את ה"רעש והצלצולים" בתחילת פרשות תקשורתיות, שהפכו, לימים ל"הר שהוליד עכברוש". "אל יתהלל חוגר כמפתח" - זוכר?