על המלחמה על התודעה הבינלאומית אני כותב מזה שנים. תגובה של קוראה אחת משום מה נחרטה בזכרוני. אני עבורה "קיצוני מדי," "ימני קיצוני," רפובליקני, ישראלי עקשן. אך כל שכתבתי על האיסלאם הקיצוני בא לתחיה, וכנראה הרשים אותה עד כדי כך שהייתה מוכנה לסלוח לי - לשניה קצרה בלבד - על עמדותי הבלתי מתפשרות ולציין זאת. "מאד הרשים אותי," היא אמרה, "שכתבת על האיסלאם הקיצוני כל כך מזמן, והזהרת אותנו מאשר עומד לקרות."
זו הייתה מחמאה שכמובן צריכה הייתה להמחק מיד, שכן איזה בר דעת ירשה לעצמו להיות בקשר עם מישהו שמחזיק דעות כדעותי?!
על האנטישמיות החדשה אני כותב זמן ארוך גם כן, אולי בגלל שבניגוד לכל אלו ש"יודעים" על השואה מקריאה, צפיה בסרטים, ביקור במוזאון או השתתפות בתהלוכה ואולי אפילו מפגש עם ניצול או ניצולים מאותה תקופה, אני חייתי כל חיי עם שני דורות של ניצולים: הדור של סבתי והדור של הורי.
פרושו של דבר שאני "מרגיש" ביתר קלות את הסימנים, בלי לתת על כך דעה בכלל. זהו מעין רפלקס בלתי מותנה, אנטנות המבצבצות מראשי, חיישנים המקיפים אותי כל הזמן ומכוונים על הרמה הרגישה ביותר.
ומה פרושו של יכולת זו? - פשוט קריאה נכונה של הסימנים על פני השטח טרם הם נהיים ברורים לכל השאר. בסופו של דבר כולם חווים - ומפנימים - בעצמם את אותם הדברים עליהם אני כותב משך זמן כה רב:
- התפשטות אירן כתמנון המאיים לחנוק את העולם;
- העולם המוסלמי השותק - בין אם מפחד ובין אם מהסכמה - ושיסבול יותר מכולנו מיד אחיו המוסלמים;
- הצורך להגדיר דברים בשמם, אחרת אין אנו יכולים להלחם נגדם;
- הצורך להגן בחרוף נפש על ישראל, ה"מתנחלים" והנוצרים האבנגליסטים בארה"ב (שכן האויב רואה אותם כאבני נגף שיש להפטר מהן בכדי להביא לנצחון המיוחל - ולכן מן הראוי שננסה להבין מה יש בגורמים אלו שכה מכעיס את האויב);
- האנטישמיות הפורצת לה במחוזות שונים בעולם (ראה כדוגמא: צרפת, יוון, ספרד, פורטוגל ושאר ארצות מערב ארופה, ארגנטינה וארצות נוספות בדרום אמריקה, ארצות סקנדינביה) שתגיע גם תגיע גם אלינו, במקומות שאנחנו משוכנעים הם בטוחים לחלוטין;
- ישראלים יפי נפש המהווים כלי שרת ביד האויב;
- יהדות ארה"ב אותה אבדנו לחלוטין (למעט החלק האורטודוקסי) ושפועלת נחרצות לשנות את מדינת ישראל להתאים להשקפת עולמה הפציפיסטית;
... הרשימה עוד ארוכה. זמנים הרי אסון הם אלו, שני העשורים הראשונים של תחילת המאה ה-21.
אז מדוע בכלל להתאמץ ולכתוב אם איש לא מסכית לשמוע?, מדוע להתאמץ ולהלחם למען ישראל כשישראל עצמה מסרבת לראות ולעזור? שאלות כדורבנות, והתשובה פשוטה: תהליך הנפילה יהיה מהיר עוד יותר, עד להתרסקות המוחלטת, ללא כל אותם מכשולים ומעצורים שהכותבים והפעילים מעמידים בדרך. הנה, אדם המתגלגל (שלא מרצונו) מראש הר, והדרדרותו מואטת על-ידי בלימה פה ושם, ואולי אפילו תעצר כליל על-ידי עץ או שיח. יעצר, עצמותיו חבולות, אך בעודו בחיים, ואולי יבחין מישהו ויצליח להזעיק משלחת חילוץ בזמן.
כך בדיוק קרה לבן דוד של המשפחה, שטיפס על הר פוג'י ביפן. סיפור ההצלה מאלף, והשיקום הארוך, בן כמה שנים, בארה"ב היה קשה ביותר, אך הוא בחיים, כלפי חוץ כאילו לא קרה דבר למעט צ'יזבטים לנכדים, וכל השאר חלק מההיסטוריה.
אנחנו אותם שיחים על הר חשוף ושומם. אנחנו אותם סלעים המבצבצים ושוברים את פני השטח החלקים. מסתבר שגם לנו ולפועלנו יש סיבה והצדקה, ולא נכון לפסול אותנו לחלוטין כלא נחוצים, מיותרים ואולי אף מפריעים.
כתיבה ופעילים בשטח הכתיבה עבורי קולחת. זוהי לא שליחות, כי אם מעין גובר של מי נחל תת-קרקעי, קרים ומרעננים, משיבי נפש וחיים.
עבור הפעילים בשטח, הם יודעים זה זמן שאין גב ואין גיבוי, ושמלאכתם קשה עד בלתי נשוא שכן בנוסף למלחמה עם אויבינו, הם צריכים להתעמת דרך קבע עם ישראלים יפי נפש ויהודים עוכרי ישראל. גם להם אין מנוס ואין מנוח. אכן, קל יותר להרים ידים, להגיד "עשינו די, עתה תורם של אחרים," אך ברי להם שאם הם לא ילחמו, אף אחד אחר לא נלחם.
למה שקול הדבר? לקבוצה שמנהיגה מבקש מספר מתנדבים, ואיש אינו צועד קדימה. כל אחד מחכה למישהו אחר, ואין גדולה אכזבה כמראה עינים. חוסר עניין? חוסר מוטיביציה? אולי אפילו יותר גרוע: השלמה עם המציאות? יש השואלים מדוע היהודים בשואה לא התמרדו. היו מחנות בהם מספר השומרים היה כה מצומצם, שבנקל אפשר היה להתגבר עליהם. אך בכל מקום הייתה "הסכמה בשתיקה," "קבלת העול והשלמה עם הגורל המר." שאלות קשות, מרגיזות. בכל זאת היו יוצאי דופן (ראה לדוגמה מרד גטו ורשה).
עבור הפעילים בשטח, פעילותם היא הדבר הנכון, הנחוץ, ההכרחי, והם ממשיכים ויהי מה, גם אם הם משלמים מחיר יקר ביותר וישכחו עם חלוף הזמן כלא היו. איש לא צריך לבקש מהם, הם צועדים קדימה, ויהי מה. הם הנחשונים. הם הגיבורים האמיתיים.
הקלה בשרב הכבד עם שינוי הרכב הממשלה בארץ, נראות סנוניות ומורגשת אוירה שונה באויר. כמו חצבים או נחליאלים המבשרים את בוא הסתו. שרת התרבות ואומנים שהתרגלו שלפיהם ישק דבר, שהתקציבים מגיעים להם ולא לאחר. שר החינוך ופקידים בועדות ששוכחים שהם לא נבחרי ציבור. סגנית שר החוץ המבטאת עמדות פרו-ישראליות מובהקות ומכוונת את פעילות המשרד למתקפה (שגם אם היא נכשלת בקרב אחר קרב, היא אינה אומרת נואש, שכן פניה נשואות לעבר העתיד, והיא יודעת את שצריך לעשות).
כמו משבי רוח קרירים בשלהי קיץ חם ומהביל. המונוטון של כניעה הדרגתית ולחץ קשה מנשוא נשבר פעם אחר פעם. בתחילה באופן שכמעט אינו מורגש, הרוח מלטפת, רמת הלחות יורדת, אנחנו נושמים לרווחה לשניה חולפת. אך לאט-לאט ההשפעה על הגוף מתחילה לתת סממניה, כמו על חולה כל כך חלש שצריך להאכילו בכפית, אוכל נוזלי בלבד, בסבלנות אין-קץ, עד שלאחר תקופה ארוכה הוא יתחיל להתאושש, לחזור לצלם אדם ולאכול בכוחות עצמו, מזון מוצק.
בישראל כולם מבינים יותר טוב מכולם, ולכל אחד אינטרסים אישיים הקודמים לכל - למפלגה, לעצם העובדה שהאדם נבחר ציבור, למדינה עצמה. זוכרים אתם את השופט גולדסטון? ישראל החליטה אז להתעלם ממנו כליל, שכן האמת לצידה. הפעם המצב שונה: ישראל החליטה לא לקבל מינוי של שונא ישראל מושבע שנראה שהחליט את תוצאות החקירה מראש, וגם אם החליטה לא לשתף פעולה, היא פרסמה דוח מפרי עטה ימים אחדים לפני פרסום הדוח הבינלאומי.
היכן הבעיתיות בכך שמדינת ישראל פועלת נמרצות להגן על עצמה בפני שקרים וסילופי אמת? אולי צריך אני להעלות על נס את דרך הפעולה החדשה, של עשיה והקדמת רפואה למכה?
טוב אכן שיש דוח, הכרחי אך לא מספיק. העולם הלא לא מעוניין לשמוע את שלישראל יש לאמר. את מי מעניינת האמת (ובימינו נהוג לשאול "האמת של מי?")? כך שאפילו בזמן שישראל מתעוררת סוף כל סוף ומתחילה לפעול, מניעה ימינה ושמאלה את הגוף המשותק-כמעט-לחלוטין, העולם כל כך התרגל לישראל הכנועה והמקבלת את כל הנאמר נגדה - וישראל המשתפת פעולה נמרצות נגדה עצמה - שהתזוזות המעטות, הכמעט בלתי נראות לעין של החולה בתרדמה, לא נרשמות.
אך הנה, יושב לו אהוב או קרוב משפחה, ואוחז את יד החולה. הוא מרגיש, גם אם אחרים לא מרגישים. הוא יודע שזהו יום טוב, שאלו הסימנים אליהם התפלל וייחל כל אותו פרק זמן ארוך של אשפוז. ליבו עולה על גדותיו - ימים טובים בפתח. אולי החולה תפקח את עיניה, אולי סוף כל סוף ניתן יהיה לנתק את הצנורות המזינים את הגוף, שכן הגוף יתחיל לחזור אל עצמו?!?
על החולה לעשות מאמץ עליון, לנסות לפקוח עינים, לנסות להזיז שרירים שהתנוונו כמעט מחוסר שימוש. לאט-לאט צריך להתחיל להזיז אצבע, לא רק להרגיש שזה קורה אלא לבצע. הפקודה יצאה מהמוח, אך השרירים עדיין לא זזים, מסרבים לבצע.
כך גם עם הדוח של מדינת ישראל. אם ההינתקות (של ישראל מהמציאות ושל יהדות התפוצות והישראלים שלא חיים בארץ מעתיד משותף במדינת ישראל) לא הייתה כל כך שלמה, הרי שהדוח היה מופץ כמו זרם חשמלי כביר. דרך כל הרשתות האפשריות: משה"ח ושלוחותיו ברחבי העולם היו מניחים את כל שהם עושים ומזמינים את הקהל המקומי בכל אזור. אולי מעטים יבואו, אולי רבים. אולי הרוב יזלזל ויתעלם, אך לאט-לאט יתחילו הדברים לחלחל לתודעה, ידע הציבור שישראל לא חובקת ידיה כי אם פועלת בנחישות דעת ויוצאת מקפאונה אליו התרגלו.
ארגונים יהודים בני מאה שנה כל אחד, דוגמאת "הדסה," "ויצו," "מגן דוד אדום," "קק"ל," אפילו האוניברסיטאות היו נרתמים לפעולה. לכל אחד רשת כבירה ברחבי ארה"ב או העולם, וחייבים להפעיל רשתות אלו. למעננו. למטרה משותפת. מה שקרה בעזה העמיד את ישראל כולה בסכנה. הטילים. המנהרות. התעמולה. הדוח על שקרה בעזה נוגע לכולנו, לעצם המשך קיומנו. אין זו שאלה של "כיבוש" או "מצור," ועזה אינה "גטו פתוח" והישראלים אינם "הנאצים בני ימינו המנסים בשיטתיות להרעיב ולהצמיא את העזתים עד למוות בטוח."
אם לא נצא להלחם עבורנו, איש לא יעשה זאת עבורנו. אם נכנע מראש, נקל ראש, נחזק את ידי אויבינו, נזלזל או נפטור-בלא-כלום מראש, ודאי שלא נוכל לצאת ממצב הביש בו אנו נתונים.
אם לא נתמוך באותן סנוניות, אם לא נדע לזהות את משב הרוח הקליל, גם אם הוא בר חלוף, אם לא נתעורר מתרדמתנו, יגיעו הסתיו והחורף, אך אנחנו כבר לא נהיה פה.
המלחמה היא מלחמת חורמה נגד כולנו. הימים אינם כתמול שלשום, ימים בהם מותר לנו לעסוק באשר אוותה נפשנו, להתעלם ממה שלא נוח או נעים, להיות מפולגים ולהתענג משלל דעות. זהו הזמן להתלכד ולהשיב מלחמה שערה. אין זה זמן בו לכל דבר יש "שווה מ
שקל": נפגעי טרור אצלנו ומשפחות טרוריסטים אצלם. יום העצמאות שלנו וה"נכבה" שלהם. זכות השיבה שלנו וה"פליטים" שלהם. הזכות הטבעית וההיסטורית שלנו על ארץ ישראל והדרישות שלהם. הכמיהה האמיתית שלנו לשלום והמרוץ להשמיד אותנו, לזרוק אותנו לים אחת ולתמיד או להפעיל את ה"פתרון הסופי" שלא הגיע לידי סיום לפני שבעים שנה.
נראה שהממשלה החדשה והקואליציה שנתניהו הצליח להרכיב מנסים להשתחרר מחבלי התרדמה, מהרעיון הנלוז שאנחנו צריכים לקדם את ענייני אויבינו עבור אשלית כזב זו או אחרת. חייבים להתלכד סביבה ולפעול גם אנחנו, כי אם לא נעשה זאת, נמצא את כולנו מתים. נעשה זאת עבורנו, לא עבור אף אחד אחר או עבור אידאלים אותם ניתן למצוא רק בספרים או בסיפורים.
נחזור לרגע לאותו מנהיג שעומד לפני אנשיו ומבקש מתנדבים, ואיש לא צעד קדימה, כל אחד בציפיה (או בידיעה ברורה) שמישהו אחר יתנדב, או שבכלל אין צורך בכך שכן המטלה מיותרת לדעתם. ראו מה היה קורה אם אדם או שניים היו צועדים קדימה, ולמרות שהמשימה לפניהם מורכבת ומסוכנת, או אולי פשוטה אך דוחה עד מאד. ואם אחרי אותן סנוניות היו מתקבצים כל השאר לעזור, לשאת בנטל. מקיפים אותם בטבעת תומכת, כגוש אחד. הרי הרבה יותר קל, מהיר ואפקטיבי לבצע את המשימה ולהמשיך הלאה, בידיעה שהדבר - לא נעים ככל שהיה - מאחורינו. אך עבור זה צריך את אותם מתנדבים ראשונים, וצריך גם את הרגשת הצוות, והידיעה שכשעובדים ביחד, כאחד, מצליחים הרבה יותר מאשר כבודדים.
הדרך לפנינו הרת גורל, וחייבים אנו להתעשת, שכן אם לאו - גורל מר ונמהר עומד ומחכה שם בשער. אולי מלאך המוות, אולי מנהל הגהנום. אולי השטן בכבודו ובעצמו עומד ומחכך ידיו, יודע בדיוק שזרם הבאים לא יפסק - שישה מיליון כבר עברו שם בשער, והיום בדיוק שישה מיליון נוספים חיים בארץ ישראל - והוא נהנה - עד כמה הוא נהנה.
