החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה,
יהודה וינשטיין, להורות לאגף החקירות במשטרת ישראל לגבות עדות מהעיתונאי,
בן כספית, בעקבות טענות שהשמיע ראש הממשלה לשעבר,
אהוד אולמרט, בהתייחס לראש הממשלה לשעבר,
אהוד ברק, מעוררת שאלת זכותו של העיתונאי להגנה על מקורות המידע שלו ועל זכאותו - במקרים מסוימים - לכך, כי תכובד זכאותו שלא לגלות מקורות המידע שלו ולשמור על חיסיון מידע זה שנמסר לו, בידי מקור המידע, מכוח חיסיון עיתונאי-מקור.
יסודה של זכאותו של עיתונאי שלא לגלות מקורות מידע, שנמסרו לו בידי מקור מידע, מבוססת על זכות החיסיון השמורה למקור המידע ולא לעיתונאי, תוך שמקור המידע יודע וגם/או מצפה, כי המידע שמסר הוא לעיתונאי, לא יתפרסם ולא יתגלה, בכל צורה ואופן שהם, בשל חיסיון זה. ברור לחלוטין, כי אם מקור המידע אינו עומד על חיסיון המידע, הרי הגנת חיסיון המידע, אינה קיימת - במצב דברים זה - כך שהעיתונאי מחויב למסור מלוא המידע, לרשויות החקירה, כל עוד שמתבקש הדבר, על-ידם. הבעיה מתעוררת, במצבים אפשריים, שבהם יחליט העיתונאי, מיוזמתו שלו, שלא למסור המידע שמסר לו מקור המידע, הגם שמקור המידע, מוכן למסירת מידע זה.
הבעייתיות מתגלמת בכך, שרשות החקירה אינה יודעת מי הוא מקור המידע, כדי לפנות אליו ולשאול אותו אם הוא עומד על שמירת חיסיון המידע או - לחלופין - מוכן הוא לגלות המידע שמסר הוא לעיתונאי ואינו עומד על חיסיונו של מידע זה.
להבדיל מיחסי עורך-דין-לקוח, שבהם יודעת רשות החקירה, מי הוא הלקוח, הרי במצב של עיתונאי, אין יודעת רשות החקירה, מי הוא מקור המידע שמסר המידע לעיתונאי, כך - שבמצב דברים זה - אין יכולה היא לפנות אליו כדי לוודא, אם עומד הוא על חיסיון המידע שמסר לעיתונאי, אם לאו. העיתונאי יכול גם לטעון, כי המידע הגיע אליו באופן אנונימי, כך שאין הוא יודע מי הוא מקור המידע ובמצב דברים זה, ניצבת רשות החקירה בפני שוקת שבורה ואינה יכולה לקדם חקירתה ולהשיג המידע המבוקש על-ידה, באמצעות חקירתו של העיתונאי.
המחוקק מכיר בחסיונות מוחלטים המוענקים לבעלי מקצוע שונים ובמסגרת זו קובעת פקודת הראיות, חיסיון מוחלט לכהן-דת, עורך-דין ורופא וחיסיון יחסי לפסיכולוג ולעובד סוציאלי, הניתנים להסרה, לפי החלטת בית המשפט אם מצא הוא שהצורך לגלות הראיה לשם עשיית צדק עדיף על העניין שיש שלא לגלותה. המחוקק לא הכיר ולא העניק כל חיסיון שהוא - מוחלט וגם/או יחסי - לעיתונאים. היפוכם של דברים הוא הנכון. בשעתו, כשח"כ לשעבר
אורי אבנרי, ביקש לקבוע חיסיון לעיתונאים, דחתה הכנסת הצעת חוק זו ואז נקבע הסדר שלילי,
לפיו אין המחוקק מכיר בחיסיון - מוחלט וגם/או יחסי - שיש להעניקו לעיתונאים, ביחס לאי גילוי המידע שמסרו להם מקורותיהם.
מצב דברים זה השתנה, בשנת 1987, שעה שבית-הדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין, כפה על העיתונאי, בן ציון ציטרין, לגלות מקורותיו, במסגרת הליך משמעתי שניהלה לשכת עורכי-הדין נגד עורכי-דין מסוימים, בגין חשד לביצוע עבירה אתית זו וגם/או אחרת, על-ידם. ציטרין, פנה - באמצעות כותב שורות אלה - לבית משפט העליון, בהליך ערעורי ישיר ותבע לבטל חיובו זה, בנימוק שכללי האתיקה של אגודת העיתונאים, אוסרים עליו לגלות מקורות המידע שלו ולא ייתכן שכללי האתיקה של לשכת עורכי-הדין, יגברו - במצב דברים זה - על כללי האתיקה של אגודת העיתונאים.
נשיא בית משפט העליון, דאז, כב' השופט,
מאיר שמגר, קיבל את עררו זה של ציטרין והוציא מלפניו הלכה משפטית, לפיה - במקרים מסוימים - ניתן להעניק חיסיון חלקי לעיתונאי, כאשר הלכה זו מוכרת, מאז שנת 1987 ואילך, בשם: "הלכת ציטרין". בהלכת ציטרין נקבע, כי יש להכיר בקיומו של חיסיון, המתיר לעד-עיתונאי שלא לגלות את מקורות המידע שלו. חיסיון זה אינו החלטי אלא יחסי, והוא כפוף לשיקול-דעתו של בית המשפט. כן נקבע, כי אין להצר תחומה של חרות הביטוי, ככל שהדבר מתייחס לגילוי מקורות המידע, אלא אם הדבר רלוואנטי להליכים לפי המבחנים המשפטיים המקובלים, ובנוסף לכך ובנפרד מכך, אם, לדעת בית המשפט, הדבר חיוני ובעל חשיבות לשם עשיית צדק בנושא מהותי. בית המשפט העליון הגדיר נושא מהותי כפשע או בעוון בעלי תוצאות או משמעות מהותיים או במעשה עוולה חמור, שלגביו נדרש גילוי המקור מאחר שאין אפשרות לעשות משפט צדק ללא קבלת המידע.
בעניינו של ציטרין, קבע נשיא בית משפט העליון, לשעבר, כב' השופט, מאיר שמגר, כי בנסיבות דנן, בהתחשב בכך שהדין המשמעתי נסב על פרסומת עצמית של עורך-דין, שאלת מקורות המידע היא רלוואנטית, שכן אין לשלול את הקשר ההגיוני והענייני בין האישום של פרסומת לבין קבלת פרטים בשאלה אם עורכי הדין הם שגרמו לכתבות העיתונאיות. עוד קבע הוא, בהחלטתו זו, כי הליכי משמעת של לשכת עורכי הדין אינם נושא בו יש לבטל את החיסוי ולדרוש מענה לשאלה בדבר מקורות המידע; אין המדובר בפשע חמור או בעוון מהותי, שגרר תוצאות או משמעויות קשות, או בהפרה קשה של הסדר הציבורי. ההליך המשמעתי אינו יכול להטות, בנסיבות דנן, את כפות המאזניים למען ביטולו של החיסיון העיתונאי, המבטא את השאיפה לחופש העיתונות והנגזר מעקרון
חופש הביטוי.
בפסק-דין שיצא מלפני בית משפט העליון, בעניין העיתון "
מקור ראשון", הרחיב בית משפט העליון תחום חיסיון עיתונאי-מקור מידע,
לא רק על המידע עצמו, אלא גם על זהותו של מקור המידע, שמסר המידע לעיתונאי; בית משפט העליון פסק, כי צמצום החיסיון העיתונאי לשאלות ישירות שנשאל העיתונאי באשר למקור, כפי שפורשה לעתים הלכת ציטרין, עלול שלא להגשים התכלית אשר לשמה נקבע. מקום שגילוי מידע עלול להוביל לחשיפתו של המקור, ראוי כי יחול החיסיון לענייננו, החלת החיסיון העיתונאי על מידע העלול להוביל לזיהוי המקור היא פיתוח נכון של הלכת ציטרין. היועץ המשפטי לממשלה, יישם - בעניינו של העיתונאי, בן כספית - "הלכת ציטרין" בראותו עדותו של עיתונאי זה חיונית ונדרשת, בפרשת החקירה המתנהלת נגד אהוד ברק ולכן קבע, כי חיסיון העיתונאי ייסוג לאחור, אל מול זכותה של רשות החקירה לקבל מידע חיוני ממנו, לצורך קידום חקירה זו.
גילוי נאות: כותב שורות אלה, ייצג העיתונאי ואיש התקשורת, בן ציון ציטרין, בב"ש 298/86 בן ציון ציטרין נ' בית המשמעתי של לשכת עורכי-הדין במחוז תל אביב, שבו נקבעה "הלכת ציטרין".