עד שלא יצאתי לסידוריי הרגילים בשכונת ילדותי בה מצוי גן הילדים בו שהיתי בילדותי; בו מצוי בית-הכנסת בו התפללתי בילדותי וממשיך אני להתפלל בו, גם עתה; בה מצוי משרדי; בה נמצאת המסעדה של אילן ויגאל שפוקד אני אותה, בקביעות; בה מצויה המכבסה שמוסר אני בה חליפותיי לניקוי יבש; בה מצויה חנותו של החייט, שראינו וחווינו, רואים וחווים אנו - גם כעת - יחדיו, טוב, רע וטוב, שנים הרבה - וחלפתי על פני גן הילדים לשעבר, שלי, ברחוב שפינוזה, בתל אביב, לא הבנתי עד כמה פרוצים לכל רוח וגובלים, בסיכון חיים של ממש, חייהם של תושבי תל אביב
ובמיוחד חייהם של מי שאיתרע מזלם והם מנהלים חייהם הפרטיים והמקצועיים, כאחת, במקטע הרחובות שבין הרחובות פרישמן, מדרום וגורדון, מצפון המקבילים לרחוב דיזנגוף, באותו מקטע וכוונתי לרחובות: הירשנברג, ישראלס, ריינס, שפינוזה, הרמן כהן ואף שלמה המלך. מכונית המשטרה שחנתה מחוץ לגן הילדים ברחוב שפינוזה 10, בתל אביב כשמחוץ לה מתגודדים שני שוטרים ושוטרת, בצמוד לגן הילדים של ילדותי, הקרוי כעת בשם:
"גן א - צהוב" ובימי ילדותי, קרוי היה פשוט בשם "גן עמליה", על שמה של הגננת שניהלה אותו, בחינניות וביד רמה - הכתה בה, בעין, כמו מכת ברק פתאומית, שאין העין מסוגלת לעמוד בהבזק האור החזק הזה והיא מתכווצת לה, כסוג מסוים של הגנת מה. כמעט ואיבדתי, לרגע, השליטה על רכבי, תוך שאני חולף על פני גן זה ותמונת מכונית המשטרה ושלושת השוטרים המתגודדים, חוצה לה, אינה מוכנה להינתק מעדשת העין ולהניח לנופים ומראות אחרים להיכנס אליה ולהחליפם בתמונת גן הילדים והשוטרים, בצד מכונית המשטרה.
"מה למכונית משטרה ולשלושה שוטרים, המתגודדים, חוצה לה ועוד בשעת בוקר מוקדמת זו, ליד גן הילדים של ילדותי?" תמהתי ושאלתי עצמי, בלי קול. פתאום "נפל לי האסימון" והבנתי דברים לאשורם. "טפש שכמוך", סנט בי הקול הפנימי שבי, "אתה לא מבין שהמחבל מהפיגוע של יום ששי בדיזנגוף, מסתובב, עדיין באזור? מי ערב לך שהוא לא השתלט על איזו דירה של קשיש וגם/או קשישה המתגוררים בקומת קרקע וגם/או אפילו המתגוררים בקומות גבוהות יותר, כאשר הוא מתחבא בה ואיש אינו יודע על כך? האזור הרי גדוש בקשישים וקשישות המתגוררים לבדם בדירותיהם וחלקם הינם בלי שארי בשר, כלל. כך יכול המחבל להיסתר ולהסתתר בדירה שכזו, ימים ושבועות, עד שמישהו יבחין בו", סיים הקול הפנימי של הרצאתו בתוכחה. פתאום שמתי לב שזיעה קרה זולגת לה, במורד גבי.
"וואוו", נפלטה קריאה בלתי נשלטת מפי, "איזה פחד", הוספתי ומלמלתי לעצמי, בחצי קול. בחוסר חשק מופגן ובחשש גלוי המשכתי במלאכת יומי, כאשר כל הזמן אני דרוך ומביט הצצת תכופה במראה שברכב וגם/או מסתובב ומביט לאחור - תוך החשת הילוכי וצעדיי - כל אימת שמוצא אני עצמי נמנה על קהילת הולכי הרגל, בעירי
(שגזל אותה ממני אותו מחבל משוגע וגם/או מחבל ההופך דווקא אותנו למשוגעים), ששוב אינה עירי, כבמקודם.
הפעם אין מדובר בפיגוע שאמנם אינו רחוק מן הלב, אבל הינו דרך כלל "רחוק מן העין", בשטחים וגם/או ברחובות ערים שאיני מגיע אליהם, בחיי הסדירים והשוטפים, דרך כלל. הפעם, מדובר במחבל המסתובב לו, ממש "מתחת לאף". אם לא די בכך שהוא ביצע - ביום שישי החולף - פיגוע מפלצתי ואיום, הוא יכול, בכל רגע נתון, לצאת מהבית ממול וגם/או לצאת מהבית שליד, לקחת תת-המקלע "קרל גוסטב" שלו ולשטוף ביריות, הסביבה והפנה הפרטית שלי - פשוט לשטוף ביריות וללא כל הבחנה ת'בית הפרטי והאישי שלי.
מה אגיד, מה אספר ומה אכתוב לכם ולכן? לא נעים. מה זה לא נעים. מזעזע - פשוט מזעזע. מחבל אחד (ואולי יותר) שמגיע מערערה הרחוקה, "חוגג" כאן, על חשבון עצבינו המרוטים ועושה
"מה שבא לו בראש". מעניין כמה ימים תחזיק הסביבה עצמה בשקט יחסי ובאיפוק, אם לא ייתפס המחבל, בזמן הקרוב. כמה זמן אפשר לפתוח ת'בוקר, במקום עם קפה טוב וריחני, יחד עם קרואסון טרי וריחני בצידו, בתוספת מכונית משטרה ושוטרים, החונים ליד גן הילדים השכונתי שלנו, במטרה להבטיח חייהם, בריאותם ושלומם של העוללים המשחקים בתוכו. אין יודעים עוללים אלה, דבר - וחצי דבר - על הרעה והסכנה האורבות להם ולבני משפחותיהם, כמו-גם לאחרים, מחוץ לגן. מילא שאלוהים אינו מרחם על המבוגרים והגדולים. אנחנו כבר התרגלנו לזאת. אבל למה אין מרחם אלוהים על ילדי הגן? מה הם עשו לו? במה הם חטאו, בתקופת שהותם הקצרה בעולמנו זה?
